מאז מעסיקה אותי שאלה הרבה יותר קשה: למה זה הקליפ הנצפה בתולדות יוטיוב? יוצרו, הראפר הקוריאני PSY הודיע בימים אלה שיפסיק לבצע אותו, בתואנה שהוא נהפך לפופולרי מדי. זו כמובן איננה הסיבה האמיתית שבגללה הוא יפסיק לבצע אותו אבל זו כן עוד המחשה לעובדה שהוא חכם.
השיר בקוריאנית ורוב שוחריו של הקליפ לא מבינים את המלים, חוץ מהביטוי באנגלית Sexy lady. רובם גם לא ידעו שגנגנם הוא האזור הכי יוקרתי, נוצץ ואופנתי בסיאול. זה לא משנה. בעידן הוויזואלי העכשווי, אין שום בעיה להבין את המסר של הקליפ, ובמובן הזה הוא תרגיל גאוני בשיווק, בתקופה שבה בתי הספר למינהל עסקים מכריזים על מות השיווק המסורתי.
מיליארד ומשהו אנשים לא טועים. הקליפ של גנגם סטייל
בקליפ רואים גבר קוריאני בעל חזות רגילה למדי, ממש לא כוכב פופ, טיפוס שקל להזדהות איתו, מעט שמנמן, מפנטז על בילוי עם כוסית באזור בילויים נוטף כסף. קל מאוד להבין שזו התמה המרכזית בשיר. PSY רוקד שם ריקוד מדבק מאוד, קצת מגוחך, שמזמין פרודיות וסאטירות, שבו נדמה שהוא רוכב על סוס בלתי נראה ואוחז באוכף דמיוני ולצעדי הריקוד יש ניחוח שמזכיר ריקודי אסם במערבונים אמריקניים. פשוט מתחשק לחקות אותו. זו התגובה המיידית לצפייה בקליפ.
והקליפ הזמין חיקויים כאלה, אינספור קליפים פארודיים שהועלו ליוטיוב, באמצעות ויתור על הגנה של זכויות יוצרים. המסר האוניברסלי, אותה פנטזיה של בחור רגיל על כסף וזוהר, בתקופה של מיתון עולמי, בשילוב עם הוויראליות הבלתי נמנעת ואף החוקית של צעדי הריקוד, והעובדה שמדובר בלהיט פופ רקיד, קליט ויעיל, כנראה תרמו מאוד לפופולריות האדירה של הקליפ.
ויראלי כמו וירוס
PSY הוא כאמור אמן פופ חכם שמבין משהו בתרבות המונים, ולכן הוא גם הוחתם על ידי האמרגן של ג'סטין ביבר, שהוא אמרגן פופ חכם שמבין משהו בתרבות המונים גלובלית. והוא הכריז כעת שהוא מפסיק לבצע את השיר כי הוא מבין שאם יש לו איזושהי תקווה להפוך לכוכב של יותר מלהיט אחד, הוא חייב להפוך את הלהיט הזה למצרך מעט נדיר יותר, לנסות לתחום אותו בזמן, להגיד שזמנו של הלהיט הזה נגמר.
אבל האם כל זה באמת מסביר את ההצלחה הפנומנאלית? כן. בממדי הצלחה חד פעמית ופתאומית כזו (אחרי ככלות הכל, לא מדובר ב-50 שנות הצלחה רציפה של "האבנים המתגלגלות"), יש נטייה לומר שזה קצת כשרון והמון מזל ומקריות. אבל זה לא. יש פה הברקה אמיתית. השיר הזה הוא ויראלי, כלומר – וירוס. לא קל לייצר וירוס תרבותי. וכשצפיתי בו נזכרתי בלהיט "דה דה דה" של להקת הפופ הגרמנית טריו, שיצא בשנת 1982 ומכר 13 מיליון עותקים ברחבי העולם. "דה דה דה" הוא לכאורה השיר הכי מטומטם שתשמעו בימי חייכם. המלודיה שלו דבילית והמלים שלו טיפשיות לגמרי. הוא הוקלט בגרסאות כיסוי רבות בלא מעט שפות – אבל גם מי שלא דובר גרמנית יכול היה להבין בנקל שהמסר של השיר הוא: אני בחור רגיל לגמרי שממש לא יודע לשיר וגם ממש לא יודע לנגן וגם ממש אין לי שום דבר חכם להגיד.
"רק" 2.3 מיליון צפיות ל-"דה דה דה"
רוב האנשים בעולם הם בדיוק כאלה. ולכן קל מאוד להזדהות עם השיר, שמנגינתו המעצבנת כה קליטה עד שהיא נתקעת חזק בראש להרבה זמן גם אם שומעים רק קטע קצר ממנו. כלומר, זה שיר ויראלי. פזמון ה"דה דה דה" הזה ויראלי כמו ריקוד הסוס הבלתי נראה. מזמין חיקוי. וגם הוא שיר עליז. וגם הוא בעצם תרגיל חכם ובלתי ניתן לחיקוי בשיווק מבריק.
הנטייה לזלזל מתגברת הרבה יותר נוכח "דה דה דה". אבל שירים כמו "דה דה דה" ו"גנגם סטייל" נורא מטעים. נדמה שכל אחד יכול לעשות אותם. כולנו נראים ככה. כולנו מסוגלים לשיר ככה. כולנו מסוגלים לרקוד ככה. הנה, תראו (והופה, עוד קליפ חיקוי וריאלי עולה ליו-טיוב). זה הקסם האדיר שלהם. אבל איך אמר מארק צוקרברג לבחורים שתבעו אותו על זכויות יוצרים בסרט "הרשת החברתית"? "אם אתם הייתם יכולים ליצור את פייסבוק", הוא אמר להם, "אתם הייתם יוצרים את פייסבוק" (והאמת היא שגם ליצור את פייסבוק נראה נורא קל, באופן מטעה). ואם אתם הייתם יכולים ליצור את "דה דה דה" או את "גנגם סטייל", הייתם עושים את זה. לא עשיתם את זה. והמון אנשים ברחבי העולם ניסו ומנסים כל הזמן. בדרכן המוזרה, אלה יצירות מופת.