"You want history?" שואל ריקי וילסון, סולן להקת קייזר צ'יפס הנפלאה בפזמון השיר בעל אותו שם, ומיד משיב בפליאה: "It's a mystery". ואכן, וילסון ההיפראקטיבי, אשר נוהג לטפס בזמן הופעות חיות על פיגומי הבמה הגבוהים ולשיר משם לקהל בעודו נתלה על יד אחת, צודק.
מדוע שבעידן הדיגיטלי, כשבזכות פלאי הטכנולגיה ניתן להשמיע אלבום חדש של להקת רוק צעירה מלידס שבאנגליה, בתא קריוקי ביפן, באוזניות אייפוד באיי פיג'י, במועדון לילה בניו-דלהי ואפילו בפאב מעושן בת"א, נרצה לחזור אחורה, להיסטוריה מוזיקלית עתיקה?
את התשובה ניתן למצוא בפסטיבל המוזיקה רוק-ורכטר שנערך בבלגיה, וחגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-35 במפגן כוח של ליין-אפ מרשים שהורכב מהאמנים הטובים בעולם - מקולדפליי הממוסחרים, דרך אואזיס היומרניים, ניק קייב המיוסר והקילרז הלוהטים וכלה באגדות הרוק הכבד - מטאליקה.
רוק-ורכטר, אשר זוכה בפרסים שנה אחר שנה בזכות אירגונו המופתי ורמת הסאונד האיכותי ועומד בשורה אחת יחד עם פסטיבלים חשובים כמו רוסקילדה הדני ורדינג האנגלי, מדגים היטב את מגמת המיחזור המוזיקלי המתבצע לנגד עינינו.
תחיית המתים של הלהקות
את הדוגמה הראשונה ניתן לכנות בשם תחיית המתים. אמנים ולהקות אשר פעם היו בשיא הצלחתם ולאחר אלבום בינוני במקרה הטוב (וכושל במקרה הרע) שינו את כתובתם לרחוב תהילת עבר פינת שדרות הפתטיות, מנגבים את האבק ממפרטי הגיטרות, ויוצאים לכבוש שוב את הבמות. ביום הראשון של ורכטר, על גבי הבמה המרכזית מול כבערך 100 אלף איש, ניתן היה לראות את שני המקרים המובהקים ביותר, בהופעה חיה.
המקרה הראשון הוא הפרודיג'י. הלהקה שהגדירה מחדש את הצליל האלקטרוני בשנות ה-90 העליזות הפכה לאחר מכן ללא רלוונטית ולמיושנת, ונעקפה בסיבוב על-ידי שמות כמו הכמיקל בראדרס ואנדרוורלד. בדומה ללהקות רבות שהועלו באוב, גם פרודיג'י הבינו שההרכב המקורי שלהם, הכולל את הרקדנים/זמרים קית' פלינט ומקסים ריאליטי שהספיקו לדעוך אל תהום הנשייה של האלמוניות, הוא זה שעשוי הפעם להצליח, ולמחות את החרפה של האלבום הקודם והמחריד.
אלבומם החדש שזכה לשם הכה הסימפטי "פולשים חייבים למות", יצא לחנויות בפברואר האחרון, ובו שוב מפזרים חברי פרודיג'י את האנרגיות הרעות והכועסות שלהם ברחבי העולם. את התוצאה האנרגטית, המלווה בריקודי פוגו אלימים בסמוך לבמה, ניתן לראות בפסטיבלי הקיץ של אירופה - במידה שלא קופץ עליכם גרמני שיכור ולבוש שחורים במשקל של 130 קילוגרם.
ומטריפים פסיכדליים לאגוטריפ מזוקק - אואזיס. לאחר כמעט עשור שבו לא הצליחו האחים גאלאגר להפסיק לריב זה עם זה (ועם פפארצי משועממים) ולהוציא שיר אשר יתקבל באהדה גם מחוץ לגבולותיה הצרים של אנגליה, הם חותמים עם סוני על חוזה לשלושה אלבומים, כשהראשון שבהם, "Dig Out Your Soul" זוכה לשבחים רבים (כן, אפילו מחוץ לגבולות אנגליה).
הלהקה שגנבה ללא בושה את כל מה שהיא יודעת מהביטלס והכריזה על עצמה כמופע המוזיקה הטוב בעולם, שוב מתייצבת לסיבוב הופעות, וליאם גאלאגר המגלומן חוזר לעמוד בתנוחה הייחודית שלו מול המיקרופון, גב כפוף קדימה וידיים שלובות לאחור ושר את... כל הלהיטים הישנים שלו, ובהדרן גם מבצע שיר אחד של הביטלס, למען נזכור כולנו כי אואזיס בעצם הומצאה על-ידי פול, ג'ון וג'ורג' בליברפול, בשנת 1960.
להקת בנים? אנחנו!?
לכאורה אלו ימים יפים ללהקות צעירות בועטות ומלאות אנרגיה - קינגס אוף ליאון נחשבים לדבר הלוהט ביותר שהגיע מארה"ב בשנים האחרונות, כאשר בעורפם נושפים הקילרז, קייזר צ'יפס ופרנץ פרדיננד. כולם מופיעים ברוק-ורכטר על הבמה הראשית ומחממים את המופעים המרכזיים, לכולם להיטים קצביים, כולם מתהדרים בסולן יפיוף וכריזמטי, וכולם מורכבים מבנים באותה קבוצת גיל. אז מדוע יש כאן תחושה של דה-ז'ה-וו?
לכאורה לא מדובר כאן בלהקות הבנים הקלאסיות של שנות ה-90 דוגמת ניו קידס און דה בלוק, באקסטריט בויס ובויזון. השיטה היתה פשוטה: מפיקים ממולחים מצאו חמישה או שישה בחורים חסונים ו"עוברי מסך", לימדו אותם לרקוד ולשיר, כתבו להם שירי פופ קליטים וחלולים ובלדות שירטיטו את ליבה של כל בת 12 ממוצעת, וכמובן החביאו את הנטיות המיניות של חלקם עמוק בארון. כמובן שכל דימיון בין קייזר צ'יפס וקינגס אוף ליאון לטייק ד'את הוא מקרי בהחלט... אבל מה עם דוראן-דוראן? אותה להקת בנים משודרגת שאפשרה להאזין לפופ רוקיסטי קליל בלי להרגיש אשמים, ובמקביל לגרוף את הערצת הנערות שתלו על קירות חדריהן את פוסטר הענק של הסולן סיימון לה-בון?
אז נכון, המקצבים של הקילרז מתוחכמים הרבה יותר, קינגס אוף ליאון יודעים ליצור מראית עין של להקת רוק איכותית, ורוב חברי קייזר צ'יפס ופרנץ פרדיננד קיבלו פטור גורף ממראה החתיכים המלוקקים והמתוקתקים. אך נראה שככלות הכל מדובר בעוד גירסה מעודכנת של דוראן דוראן, עם מעט יותר גיטרות ברוח שנות ה-2,000 וללא אופנת הבלהות של שנות ה-80.
אכן, היו זמנים
נדמה כי גם השמות החמים ביותר ברוק-ורכטר עושים מאמץ מודע למחזר את העבר וליישם נוסחאות קסמים וקלאסיקות מוכחות שהצליחו. וכך נשמעו ברוק-ורכטר גם שירים כמו Dancing In The dark של ברוס ספרינגסטין ו-Stairway To Heaven של לד זפלין. קולדפליי, שנמצאים בשיאם לאחר אלבומם הרביעי, הצהירו בגלוי כי מודל החיקוי שלהם הוא לא אחר מאשר להקת U2 של לפני עשר שנים. מטאליקה פתחו את הופעתם (המעולה!) עם שיר מאלבום שיצא ב-1988. לילי אלן הפתיינית שואפת להיות מדונה כשתהיה גדולה ומכיוון שבעידן קלטות הסקס של סלבריטיז אף אחד לא מתרגש מקצת מיניות בשירים ובהופעות, את הפרובוקציות שלה היא מנסה לעשות באמצעות פה מלוכלך ותדמית של ילדה רעה שמשתמשת בחומרים מפוקפקים.
למען הסר ספק: כולם נתנו הופעות מצוינות. הכריזמה של כריס מרטין, סולן קולדפליי, מדבקת, הקילרז מצליחים להקפיץ את כולם כבר בצלילים הראשונים שהם מנגנים ומטאליקה עושים את מה שהם מצטיינים בו ומשלהבים קהל של עשרות אלפי אנשים המכירים בעל פה כל מילה ומילה. הכל טוב ויפה, וכולם שרים במקהלה את הפזמון, אך בינתיים מישהו בסדר הגודל של קורט קוביין זצ"ל, או אפילו מייקל ג'קסון תנצב"ה, אשר יפרוץ את מגבלות הז'אנר וישנה את כל מה שאנחנו יודעים על צליל ועל מוזיקה, לא נראה באופק.
אל חשש: להקות כמו אלבו שקטפה כמעט כל פרס אפשרי בבריטניה בשנה האחרונה ושסולנם המוכשר נראה כהתגלמות של אנגלי חביב שכל אבק כוכבים ממנו והלאה, ודה מארס וולטה (זוכי פרס הגראמי האמריקני) אשר אלבומם "The Bedlam In Goliath" נשמע כפסקול סנטוריום רדוף רוחות - מוכיחות כי אפשר להצליח גם בלי להתרפק על תהילת העבר, ולכתוב שירים שנראים כאילו הולחנו במיוחד עבור הפלייליסט הגלגלצי.
עד שלהקות כאלה יפרצו גם לתודעת הקהל, אפשר להמתין לבואם של קולדפליי לארץ, ובעזרת השם והאמרגנים לחוש את החמימות המתקתקה בשירה המונית בציבור של In My Place בפארק הירקון. *
