כוורת נפרדה: "לא נשכח את זה כל החיים"

כוורת פותחת את ההופעה בפארק בבדיחה מוקלטת ושלושה שירים: "למרות הכל", "גלית" ו"שיר מלחים"

בסיום המופע, מאחורי הקלעים,  חברי "כוורת" נראו מותשים, עייפים אך מרוצים. גם הם לא ציפו לקיץ כזה. "קיבלנו מהקהל מחמאה ענקית", אמר דני סנדרסון, מייסד הלהקה, "המחשבה שמשהו שהמצאנו הפך לדבר שנחשב כל כך ישראלי גורמת להרגשה מוזרה אבל זה מאוד מחמיא". "את התמונה הזאת לא נשכח כל החיים", אמר אפרים שמיר מעל הבמה לעשרות אלפי המעריצים, ואחרי ההופעה ניכר עליו שהוא מתרגש מאוד, עם דמעה בזווית העין: "ייקח לנו זמן לעכל את מה שעברנו", אמר, "זה כמו בתאונת דרכים שאתה מקבל את השמשה לפרצוף, אנחנו בהלם".

,גם גידי גוב נראה עייף, לא מעכל, וגם עצוב, על סיום דרכה של הלהקה. "זה נגמר, וטוב שזה נגמר אבל גם עצוב שזה נגמר", אמר והוסיף: "אנחנו שלם שהוא יותר מסך חלקיו". סנדרסון ויצחק קלפטר החמיאו אחד לשני על הנגינה ונראו מרוצים. מאיר "פוגי" פניגשטיין אמר: "חבל שלא המשכנו עוד שעתיים, היה לי כוח. תמיד האמנתי שאנחנו יכולים לחזור בגדול". יוני רכטר שמח שזה נגמר כדי שיוכל לחזור לענייניו ואלון אולארצ'יק ציין שזה הסיבוב הכי מאורגן שהם עשו אי פעם, והסים עם רכטר, סנדרסון ופניגשטיין שההופעה הזו היתה פחות מוקפדת מהראשונה בפארק ושהם הרשו לעצמם "להתפרע" קצת יותר מהרגיל. המפיק יהודה טלית, האיש שהפיק את "כוורת" באיחודים השונים, מתקשה למצוא את המילים המתאימות: "ייקח לי זמן להבין מה קרה פה ומה קרה הקיץ הזה".

זה היה הואלס האחרון: להקת "כוורת" נפרדה הערב לתמיד, באופן סופי ומוחלט, ממאות אלפי אוהביה בישראל. זה קרה בהופעת ענק בפארק הירקון בתל אביב, לעיני 51 אלף מעריצים, על במת ענק, עם טריבונות מפלצתיות בצדדים ו"שטיח" של מעריצים ביניהם, ומאחורי הבמה "עיר" מיוחדת שהוקמה לרגל צמד המופעים, שלראשונה בהיסטוריה של פארק הירקון התקיימו זה לאחר זה. מדובר בהישג שאף אמן ישראלי לא הגיע אליו - שתי הופעות רצופות ו"מפוצצות" בפארק הירקון. ביום רביעי חזרו כוורת לפארק הירקון לראשונה מזה 15 שנה, ריגשו, הצחיקו והרקידו 51 אלף נוספים, ובסך הכל 120 אלף ישראלים מאושרים, כולל שלוש ההופעות בבריכת הסולטן בירושלים, באחד המסעות הגדולים והמרגשים שעשו אמנים ישראלים בקיץ אחד.

דני סנדרסון, גידי גוב, אפרים שמיר, יוני רכטר, יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. אמרו הערב "שלום, ולא להתראות" לפרויקט חייהם, להקת חייהם, אחרי 40 שנה שחלפו מאז יציאת אלבומה הראשון "סיפורי פוגי" - חתיכת היסטוריה של הלהקה הגדולה והאהובה ביותר שהיתה בארץ אי פעם. הם הגיעו בכל זאת, למרות הכל (למרות הפציעות של גידי גוב ויוני רכטר, למרות האשפוז של קלפטר בסכנת מוות), היו אז, חזרו שוב, והנה זה ממש נחמד, והרבה יותר מנחמד, זה מרגש עד דמעות.

הם עלו לבמה ב-20:30 ותוך שניה הקסם היה שם. פיסת הומור ואחריה פורץ "למרות הכל", אחד מקטעי הרוק היפים שנוצרו בארץ, עם ההרמוניות הקוליות הכה מוכרות וכה אהובות. הסאונד מעולה, מדהים איך אפשר להופיע בפארק ולהישמע כל כך טוב. הבאלאנס מאפשר לשמוע את כל הכלים, ויש רבים כאלה על הבמה. ואיך שהם מנגנים - זה משגע. הקהל שר איתם במקהלה ענקית ומריע. 51 אלף איש מכל הגילאים, משפחות משפחות, חלקן עם שלושה דורות, באו להנחיל את כוורת לעצמם בפעם האחרונה וללמד את הלדור שלא ידע.

סנדרסון וגוב מודים לקהל ברגש ובהומור האופייניים וסנדרסון מתחיל את "גלית", השיר של כוורת שהוא הכי אוהב, לדבריו. "שיר מלחים" שנשמע מצוין רודף אחריו, מעלה את האנרגיות על הבמה ואצל הקהל. "צ'רצ'יל" קלפטר לוקח סולו עם צליל הגיטרה הפרטי שלו, ושוב אלה ההרמוניות הקוליות והגיטרות ברקע שעושות את העבודה. בקטע הבא מאיר פניגשטיין מגיח מהתופים עם דמותו של פוגי, הליצן עם המבטא הארגנטינאי, שכבר מזמן הפכה לקאלט, ונותן את "כולם מחכים לשולה". גוב מצטרף אליו והכימיה והתיאום ביניהם עובדים טוב, עם טיימינג קומי נהדר. מיד אחרי כן, אפרים שמיר מקבל את הפוקוס הראוי עם ביצוע מרגש ל"היא כל כך יפה".

הפרק הראשון בסיפורי פוגי מזמן לבמה את סנדרסון, אולארצ׳יק וקלפטר מחופשים לסילביה במפר, יודוקילס ליפשיץ והזקן. מקסים לראות אותם בגילם משתטים ככה על הבמה כמו לפני 40 שנה. רכטר ושמיר מלווים את הקריינות של גוב שהקהל מקדים כל הזמן בפאנצ׳ים במקהלה של אלפים, ואז מגיע "שיר המכולת", עם הקלידים הבלתי נשכחים של רכטר בפתיחה ובסולו נפלא, השירה של שמיר וגוב, הטיימינג של פוגי, הטקסט שכמעט כולו חגיגת נונסנס מבדחת.

רוקנ'רול רודף נונסנס

הקרקס הפולחני נמשך עם ״לולו״ של פניגשטיין. שיר שרובו נונסנס לפעוטות שהקהל מת עליו. פוגי רוקד עם גוב. כל כך הרבה סאונד ותאורה ונגינה מצוינת בשביל שיר כזה, שהוא בין הגאוני לגרוטסקי. מגניב.

שניה אחרי זה סנדרסון מניף את הפארק עם "התמנון האיטר". זה הכוח של כוורת - מצד אחד אי-גיון שכולו פאן ורגע אחרי זה אחד מקטעי הרוק פורצי הדרך והמרתקים שנוצרו בישראל. שניהם מבוצעים בזה אחר זה על ידי אותם אנשים וזוכים לאותה אהבה מאותו קהל.

באמצע התמנון קלפטר תופס סולו מזרחי, מאט את הקצב, הקהל נגנב, וסנדרסון מחזיר את הקטע לישורת האחרונה. בסיום הנאמבר סנדרסון האציל והנדיב מציג את קלפטר שזוכה לתשואות אדירות מאלפי אנשים בו זמנית. כמה אהבה מקבל האיש הזה, שכמעט ונגמר רק לפני שנה וחצי.

פרגון בין אגואים

נעים לראות שבין שבעת האגואים שעומדים יחד על הבמה יש כזה פרגון. כוורת היא לא רק גוב וסנדרסון. היא גם הלהקה של הכוכבים הפחות גדולים, כשהקהל מחבק בעיקר את פוגי וקלפטר. השיר שהכי מתאים כאן הוא "ילד מזדקן", שאכן מגיע, בביצוע טעון מאוד רגשית, אבל קצר, כדי לא לקלקל את מצב הרוח. אחריו רודף "מדינה קטנה", שיר נחמד שהוא מאבני היסוד של רפרטואר הלהקה.

הפאן חוזר ב"שיר המחירו". אולארצ׳יק ופניגשטיין מפקששים את התיאום בפתיחה, אבל מתחילים מחדש והכל בסדר. מוזיקת רוקנרול עם קאנטרי עסיסי, שמזמין ומקבל את הגיטרות של סנדרסון וקלפטר במרדף לאורך הסולם. איזה יופי.

והכיף נמשך עם עוד פרק של "סיפורי פוגי", סיפור "אנשי הארון" עם הבדיחות ששרדו 40 שנה ורכטר, גוב ופוגי שמנסים לשלב בו אנגלית. השיר שעוקב אחריו הוא "לא ידענו מה לעשות", ששמיר מבצע בקפידה עם הקול הגבוה והיפה שלו. אחר כך הם חוזרים לבייסיק עם "שירות עצמי", הסינגל הראשון שהוציאו אי שם ב-1973. וואו, איך שהזמן טס.

"נגני נגני גיטרה" בפעם האחרונה

גוב מבשר את בואן של המגפיים עם הסיפור על ברוך ופארק הירקון מריע בפעם האחרונה לקלאסיקת ה"אסטה אסטה" עם הומור הנונסנס וה"נגני נגני גיטרה", שפעם היתה "שיר השנה" ברדיו. פארק הירקון באקסטזה. צוהל ומריע. אבל את ההתלהבות תופסת כבר חדשה עם "הבלדה אל ארי ודרצ׳י", שמשלב דרמה והומור בכיכובם של שמיר ופוגי.

הקטע הקצבי של "איך שהם רוקדים זה משגע" משגע את הפארק ורכטר מחליף "מוזיקה של חושך" ב"מוזיקה של בוקר". הסיומת עם הבלדה שהיא למעשה בלטה הוא כוורת בשיאה: רגע מענג של רוק עילאי שהתוכן שלו דבילי להפליא. אין יותר כוורת מזה מבחינת המהות התרבותית.

סנדרסון וגוב מדברים עם הקהל, וכהרגלם מתבדחים על 40 שנה ואיחוד בגיל 98 עם כיסאות גלגלים. ושוב נותנים את ה"גג" על הפציעה של גידי בכתף, ושהוא מלא פלטינות וזו פעם ראשונה שהוא מקבל פלטינה בלי להוציא דיסק. סנדרסון מנצל את הקטע האינסטרומנטאלי "יוסי מה נשמע", כדי להציג את חמשת הנגנים האורחים שיזקו את כוורת בסיבוב הנוכחי.

אפרים שמיר מרגש, אלון אולארצ'יק מרקיד

רגע העדנה של אפרים שמיר מגיע ב״ערב של יום בהיר״ שכוורת לא הספיקה להקליט לפני שהתפרקה. השיר היפה הזה שהפארק שר כאיש אחד פותח את פרק שירי קריירות הסולו של חברי כוורת במופע. שני הוא יוני רכטר עם ״שוב היא כאן״ המקסים בעיבוד עירני וגוב שמצטרף בשירה וכמובן סולו פסנתר. רכטר מקבל תשואות, ואחריו מגיע אלון אולארצ׳יק שמנענע ל 50 אלף איש את הטוסיק עם ״בא לשכונה בחור חדש״. רכטר מנגן יפה את קטעי הסולו של הפסנתר ואולארצ׳יק, הבסיסט השקט של הלהקה, מוכיח שהגרוב שלו - לא נס ליחו.

גידי גוב נותן גרסה אקוסטית נעימה ל״נאחז באוויר״ ואז מגיע הרגע הכי מרגש של הערב, כשקלפטר שר את ״צליל מכוון״, הקהל שר איתו, מחבק אותו, אוהב אותו. רק לפני שנה וחצי האיש הזה שכב משך שבוע שלם מונשם ומורדם עם ריאות קורסות ועכשיו הוא שר על הבמה מול עשרות אלפים ומביא את צליל הגיטרה האל-מותי שלו. כמה כוח יש למוזיקה. כמה כוח יש למוזיקאים.

לפוגי אין שיר סולו, אבל יש לו את פינת פוגי עם השאלון במתמטיקה ואפרים שמיר שנותן צפצופים מהצד עם זמבורה. חמוד. ממשיכים בהומור עם ״לך ספר לסבתא״ החביב. ואם כבר סבתא, אז עכשיו שעת התה עם ״סוכר בתה״. כוורת לא מוותרים על אף שיר הומוריסטי כולל זה, שבו שמיר זועק, סנדרסון צועק וגידי גוב מתחרע עם הקול. הם הולכים עם הכיף שב"טמטום" עד הסוף ואין מקסים מזה. כל הכבוד להם. גוב ממשיך ל״ככה היא באמצע״ ההוליוודי ורכטר מתכבד בסולו פסנתר גרובי. אולארצ'יק בסולו בס וקלפטר משלים עם הגיטרה. מוזיקה שעושה שמח גם לעצובים שבאנשים ונשאר רק לחייך ולמחוא כפיים. "ככה היא באמצע", מהשירים שתמיד משמחים, מתהדר באווירה של "ביג בנד" משנות ה-40' של המאה הקודמת, עם עיבוד מקסים, והבנד שעל הבמה אכן גדולה.

"הורה היאחזות" - ניצחן הרוקנ'רול על הלהקה הצבאית

ועכשיו מגיעה הישורת האחרונה של הלהיטים. "פה קבור הכלב" הוא סוג של יצור כלאיים, גזע מעורב, שיר קאלט ממכר שכולם נהנים לשיר במקהלה, אבל גם רב-רובדי עם עוד משמעויות (אחיו של "נתתי לה חיי"), ובעיקר הדגמה חיה לעד כמה הם מתואמים בתפקידי השירה. כשהכלב מת סנדרסון מוציא לדרך את "הורה היאחזות", שריד לשירות בלהקת הנח"ל, שעיצב את חברי "כוורת" בתחילת דרכם. המילים הפרודיות שגורות היום הרבה יותר מהמילים המקוריות של השיר המקורי של הנח"ל, ובכך הם למעשה רושמים ניצחון קטן של הרוקנ'רול על הלהקות הצבאיות. הביצוע עצמו, עם הגרוב של ההורה, מרים את הפארק.

"כוורת" יורדים כדי לחזור מהר, ולתת את שני להיטי הרוק הכי גדולים שלהם: "יו יה" ו"נתתי לה חיי". זו שעתם הגדולה של גידי גוב כסולן ושל דני סנדרסון כגיטריסט. גוב, זקוף ויציב כמו נציב מלח, חזק וגיבור, יורה את השירים האלה כמו זמר הרוק הגדול שהוא. סנדרסון, שחתום על הריפים המנצחים והכה מזוהים של החשמלית בשני השירים האלה, מנצח על החברים ומוביל אותם לצמד ביצועים אימתניים. באמצע "יו יה" הוא חוצה את הבמה ומגיע עד קלפטר. לכמה רגעים הגיטרות שלהם "מדברות" אחת עם השניה - קלפטר שואל וסנדרסון עונה, קלפטר מעלה סוגיה לדיון וסנדרסון משיב לו, זה הוא כמובן אחד מרגעי הרוקנ'רול הטהורים והמרשימים של הערב, שהזכיר את "קרבות" הגיטרות המפורסמים שלהם מפעם.

"נתתי לה חיי" כשיר רוק עוצמתי אבל גם עצוב, זכר למלחמה ההיא

"נתתי לה חיי", עם גידי גוב הנחוש והעוצמתי, מצליח להיות שיר הרוק הכואב שהוא באמת (ולא סתם הנציג שלנו לאישוויזיון 74'). בביצועו של הפארק כולו שמצטרף לגוב ולחברי "כוורת" ההמנון הזה נשמע מרשים אבל גם מאוד עצוב, למעשה חזק ונוגה מתמיד בו זמנית. כשחמישים אלף איש שרים יחד" "נתתי לה חיי, ירדתי על ברכיי, יאמינו לי כולם, למדתי מה זה סתם - ונעלבתי", אתה מרגיש ש-40 שנה אחרי, עוצמת האכזבה מהמדינה של ימי מלחמת יום הכיפורים עדיין נמצאת שם עמוק, במי התהום המבעבעים של הישראליות.

רשימת השירים במופע:
למרות הכל, גולית, שיר מלחים, כולם מחכים לשולה, היא כל כך יפה, מסיפורי פוגי, סיפור המכולת, שיר המכולת, לולו, התמנון האיטר, ילד מזדקן, מדינה קטנה, שיר המחירון, מסיפורי פוגי, סיפור הארון, לא ידענו מה לעשות, שירות עצמי, המגפיים של ברוך, הבלדה על ארי ודרצ'י, יוסי מה נשמע, ערב של יום בהיר, שוב היא כאן, בא לשכונה בחור חדש, נאחז באוויר, צליל מכוון, גלשן, מתמטיקה, לך ספר לסבתא, סוכר בתה, ככה היא באמצע, פה קבור הכלב, הורה היאחזות, הדרן: יו יה, נתתי לה חיי, הדרן: סוף ההצגה, נחמד.

*ההכנסות הכוללות מהאיחוד של כוורת הקיץ מתקרב ל-28 מליון שקלים, אחרי ש-120 אלף כרטיסים נמכרו לחמשת המופעים. בנוסף, נמכרו כעשרת אלפים דיסקים מהמארז המיוחד שהוציאה הלהקה.

>> "זה נגמר ואנחנו נתגעגע"

>> צפו בקטעי וידיאו מהמופע הראשון בפארק הירקון