אין תמונה
הקדימו את זמנם. אתניקס

הקאמבק של להקת אתניקס החל בקיץ האחרון עם הסינגל המצליח "מתי לחזור" בהמשך הגיעו"במכונית" שהצליח פחות ו"יש אלוהים" שיצא כמעט במחתרת. במקביל זכו חברי אתניקס למחוות מצד הרוק האלטרנטיבי בדמות ערב משיריהם ואלבום גרסאות כיסוי רועש.

אבל היום מגיע שדרוג נוסף בקאמבק של הלהקה שהקדימה ככל הנראה את זמנה במוזיקה הישראלית ופרצה את הדרך לז'אנר הפופ הים תיכוני. אתניקס מוציאים היום את השיר "געגועים", או בשמו המלא "געגועי לללניה",  שיר הנושא מתוך האלבום החדש שלהם שייצא בקרוב.

"געגועים הוא  שיר שמחבר בין סיפור אהבה לתקופה", מסביר הסולן זאב נחמה. "לרבים מאיתנו  יש את אותו 'ה-שיר' שמזוהה כפס קול של סיפור האהבה 'ההוא'. השיר מחבר במילותיו בין סיפור אהבה נושן לתקופה בה השיר 'ללניה', במקור של דונובן, שזכה לקאבר של דיפ פרפל, המיס את לב הצעירים. מבחינתי השיר הזה  הוא  געגוע לתקופה שהרומנטיקה הייתה תמימה, אהבה הייתה  קשה להשגה  והתקשורת הייתה אישית ולא אינטרנטית/סלולרית/פייס בוקית".

במקביל מכריזים חברי אתניקס על הופעה חגיגית עם קופה פתוחה באמפי קיסריה ב-2 ביולי 2011 - בהחלט שינוי גישה עבור להקה שרוב ימיה הופיעה כמעט אך ורק בהופעות מכורות. "הדרישה למופע הזה הגיעה אלינו מהרחוב, מהקהל", אומר קלידן אתניקס ואחד ממייסדיה תמיר קליסקי. "מילא זאב, שהוא פנים מוכרות, אבל אותי עוצרים אנשים ברחוב ושואלים מתי אפשר לראות אותנו. אז שיהיה, יאללה, אנחנו באים לקיסריה וניתן לקהל מופע כמו שאנחנו יודעים לתת עם כל הלהיטים. לא נאתגר את הקהל עם משהו שהוא לא מכיר. זה הולך להיות המיטב שכולם מכירים ואוהבים, גם לנו מגיע לבלות קצת".

"כבר הופענו בקיסריה לחברות ענק"

תמיר קליסקי (צילום: אסנת רום)
"אנחנו לא נוטרים טינה למי שירד עלינו, למרות שאנחנו תמיד במגננה". תמיר קליסקי|צילום: אסנת רום

-מפריע לך שבמשך שנים הייתם מזוהים כלהקה של הופעות מכורות בלבד?
"לא מפריע לי, כי הופעות מכורות זה גם קהל שבא לראות אותך וקנה את המופע שלך, זה אומר שהיתה דרישה, והתפרנסנו מזה. מי שמופיע בהיקפים שאנחנו הופענו זה אומר שהיה לו ביקוש רציני של קהל. וכמובן שהשקענו בהופעות, בתאורה, סאונד, הכל ים של עבודה שעולה לא מעט כסף, זה לא חלטורה".

"זה לא נכון שאף פעם לא פתחנו קופה. הופענו בזאפה בשנים האחרונות וגם לפני זה היתה לנו פתיחה ספורדית. זה נכון שלא היה לנו קמפיין מאורגן של סיבוב הופעות עם כרטיסים. כי אמרנו בשביל מה? הופענו יום יום ואפילו פעמיים ביום לפני שזה היה מקובל וכמעט לא עשינו חתונות אלא ועדי עובדים. כבר הופענו בקיסריה, לחברות ענק שקנו אותנו. ולפתוח קופה לא היה חסר לנו, לא בער בעצמות. ועכשיו אמרנו יאללה, חסר הגרוש ללירה? לסמן את הוי הזה? אז אם זה חסר אז זהו, אנחנו נכנעים".

-איך אתה מסביר את הקאמבק שלכם?
"יש משהו אבולוציוני, שאתה לא יכול כל הזמן להיות בטופ. זה מעייף אותך כיוצר וגם את הקהל. זה בסדר אם יש פתאום בטן בקריירה כי בסוף הגרף מתעגל למעלה ואתה חוזר. לי אישית לא חשוב באיזה שם יקראו לזה. קאמבק זה מתפרקים וחוזרים ולא התפרקנו. עבדנו על אש קטנה ועכשיו הגברנו להבות והריאקציה מהקהל והמדיה נהדרת, זה מה שחשוב".

אתניקס 2010 (צילום: אסנת רום)
"שאתה לא יכול כל הזמן להיות בטופ. זה מעייף אותך כיוצר וגם את הקהל". אתניקס מודל 2011|צילום: אסנת רום

-זאב ויורם פויזנר עשו הרכב רוק בשם "טוטובל"
"זו היתה אפיזודה. כשאתה יחד הרבה שנים אז אנשים רוצים לגוון, לשנות, לנסות, וזה טבעי. זה ראש אחר, אווירה אחרת, אלה דברים שתורמים בסופו של דבר ואתה מוציא קיטור כי בא לך להתפרע ויש לך חופש לעשות את זה, זה כיף. גם אני עשיתי ועושה הפקות מוזיקליות לאמנים אחרים, כי למה לא, אבל בסיס האם זה אתניקס, תמיד היה תמיד יהיה".

"לא עשינו מוזיקה בשביל להיות סלבז או להיות להקת השנה"

-מה סוד ההצלחה שלכם?
"שמרנו על סגנון וצבע משלנו, גם אם זזנו 20 אחוז לכאן או לשם אנחנו קלךים לזיהוי ווזה הרבה, כי יש אמנים שדעובדים קריירה שלמה על הצבע שלהם. אבל הסוד הוא שעשינו תמיד מוזיקה בשביל לעשות מוזיקה, לא בשביל להתפרסם או להיות סלבז. קמנו כל בוקר להקליט באולפן, לכתוב שירים, ואם אנשים אהבו אותם אז היו לנו להיטים ונבחרנו ללהקת השנה ואם לא אז לא. וגם כשבחרו אותנו שנה אחרי שנה ללהקת השנה לא עדינו מזה עניין, כי זה לא אומר שאנחנו יותר טובים או פחות טוסבים מאחרים. לחצנו ידיים, הרמנו כוסית לחיים, וקדימה לדבר הבא. אנחנו מקצוענים, לא שיחקנו אף פעם את משחק הסלביות".

-אתה גאה על כך שפרצתם דרך לפופ הים תיכוני?
"זה לא עניין של גאווה. אנחנו אוהבים מוזיקה מזרחית ומתעסקים בה. לא אוהבים את הכל, יש יותר ויש פחות. זה גם עניין של טעם, אבל אנחנו לא חיים את הקטע הזה של גאווה או בזכותנו קרו דברים, זה לא אנחנו".

"התקליט הישראלי הראשון"

אייל גולן הופעה (צילום: שי פרג)
"התאים לנו". אייל גולן|צילום: שי פרג

-ספר על החיבור עם אייל גולן
"בשנות ה-90' הופענו בכל הארץ וראינו מה קורה עם המוזיקה המזרחית בשטח וחיפשנו מישהו להריץ אותו. היה ניסיון עם נתי לוי שלא יצא לפועל, ואז היתה תוכנית בשם 'זהר בדשא' בטלוויזיה. זאב ואני ראינו שם את אייל ונדלקנו. פנינו לאמרגן שלו דאז ישי בן-צור ובהתחלה הוא לא הבין מה אנחנו קשורים. הסברנו לא מה עומד לקרות ונכנסנו להקלטות. חיפשנו לעשות מוזיקה שאנחנו ראינו אותה כמוזיקה ישראלית שלא משאילה מחו"ל, אלא משהו שורשי של פה. ישי בן צור קרא לזה 'התקליט הישראלי הראשון'. זה קצת הגזמה אבל זה היה הרעיון ואייל התאים לזה, אין דברים כאלה, זה פעם בהרבה מאוד שנים יש את הבינגו הזה".

"בהתחלה הרדיו לא היה מתורגל בסוג כזה של שירים, ההתחלה היתה קשה, ומנגד השטח הובער עם 'צאי אל החלון', 'בלעדיך' 'לב של גבר'. כשזה הגיע לרדיו הקהל כבר היה בדיסק הבא. היה ערב מכונן אצל דן שילון ב'המעגל' ומשם זה כבר הגיע לכל המדינה. אחרי 3 תקליטים עם אייל הרגשנו שעוד תקליט אחד זה יהיה פס ייצור שיעבוד על אוטומט, כי את כל מה שהיה לנו להגיד אמרנו בתקליטים האלה וואייל וישי הבינו את זה ונפרדנו לשלום כידידים".

"תלמידים מ'רימון' באו שנחתום להם על קסטות ואמרו שגדלו עלינו"

-פעם לאהוב את אתניקס היה נחשב משהו נורא.
"האהבה לאתניקס דילגה דור והיום זה בכל פינה. לא מזמן עשינו כיתת-אמן בבית ספר 'רימון', מעוז המוזיקאים שלומדים מוזיקה, ובסוף ההרצאה באו אלינו עם קסטות ותקליטים וביקשו שנחתום עליהם. אמרו לנו 'גדלנו עליכם' ו'התחלנו לנגן בגללכם' ו'אנחנו מבינים את המהלכים ההרמוניים שעשיתם'. קשה לרגש אותנו אבל הם הצליחו.
"גם הפרגון שקיבלנו מהרוקרים באוזן-בר - בהתחלה אתה אומר 'זה בקטע ציני, הם עובדים עלי', כי אתה רגיל שיורדים עליך וישר נכנס למגננה. המחשבה הראשונה היא מאבק נגד כל העולם, כי בוא נודה בעובדות - לא היינו מקובלים על כל השכבות. אנחנו רגילים שיש שכבה שבשבילה אנחנו מוקצים. אנחנו לא מורגלים בפרגון, לא פונקנו, ולא יודעים להתנהל עם זה. הפרגון כיום הוא בפירוש סגירת מעגל מבחינתו".

-גם תמיד ירדו עליכם בביקורות.
"אם היינו שמורים טינה למבקרים לא היינו יכולים לדבר עם חצי מדינה. כל אחד עושה את העבודה שלו, הם כותבים ומבקרים וזו זכותם. כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה, הרי אם אני אתעצבן זה לא יעזור לי. אנחנו מקצוענים ואלה חוקי המשחק. לאורך השנים אנחנו לא רבים עם אף אחד. נפגשנו עם אנשים שכתבו עלינו שצריך לגרוס את הדיסקים שלנו ותמיד לחצנו את היד. היום, בדיעבד, הם מתחרטים שכתבו את זה כי הם מבינים אותנו ומצטערים. וגם אם לא, אז מה קרה? אנחנו מדינה היסטרית, אנשים פה לא בפרופורציות".

"לכבוד לי שמשינה ירדו עלינו בהופעות"

משינה פרומו (צילום: תומר יעקובסון)
"שתי הלהקות הרוויחו, אבל לא היה באמת ריב". משינה|צילום: תומר יעקובסון

-מצחיק שאתם ומשינה חזרתם יחד.
"אני מפוצץ פה בלון. האמת הדי עגומה היא שמעולם לא היתה יריבות אמיתית בין הלהקות. חלק ממשינה חברים שלנו, זה לא באמת. אז פעם זאב אמר משהו והם עשו משהו, אבל זה קשקוש. לא היתה טינה, לא מעל ולא מתחת לפני השטח. אמרנו משהו שכשהם עשו את 'כתם הפרי'? לא כי אם צוחקים עליך ומוצאים לנכון לבזבז זמן בהופעה לרדת עליך - לכבוד הוא לי. מה שכן, מבחינת התקשורת העניין שזה עשה עבד, ועובדה ששואלים על זה עד היום. גם אנחנו וגם משינה צריכים למעשה להודות על קטע שפרנס את שתי הלהקות יפה מאוד".

-שיר אחד של אתניקס שאתה הכי מחובר אליו רגשית?
"'שיר ישן' הוא בעיני התמצית של אתניקס. יש בו משהו, שהוא נכתב כקצבי, אבל מרגש, אפילו שנכתב ככה. הקצב לא גרם לו לרדת בריגוש".

"השירים שפעם ירדו עליהם נשארו עד היום"

-אתם להקה חשובה? הקדמתם את זמנכם?
"אני לא יכול להגיד דבר כזה. בזמנו אמרו 'עוד להיט, במשקל נוצה, ועת סבון, יתפוגג עם הזמן' והיום אחרי 20 שנה השירים החזיקו וזו ההפתעה הגדולה. כי האמנו בשלב מסוים למה שאמרו עלינהו, אמרנו אוקיי, זה מה שאנחנו, נידונתי לגורל הזה ואחיה עם זה. והנה עוברות השנים ובמבחן הזמן אנחנו לא משקל נוצה. בהופעות אנחנו עושים שירים והם עומדים כאילו זה יצא לפני חודש, זו התשובה. אם זה הקדים את זמנו או עשה מהפכה אני לא יודע. אנחנו כתבנו שירים ומקבלים עליהם פידבקים כמו פעם. יותר מזה אני לא יכול לאחל לאמן".