מסע לילי עם סקאזי בברים של תל אביב

21:00. בדירה. "מתחת לרדאר"

המעלית השקופה טסה על הדופן החיצוני של המגדל בראשון לציון, כמו קפסולה על ספידים. בפנים אנחנו שקטים, נושמים עמוק, מורידים דופק בדרך למה שאמור להיות ערב פרוע במיוחד. במבט ראשון הכול קצת מוזר, איך אנחנו מתחילים את הלילה התל אביבי הפרוע בדירה בפרבר מרוחק. הדרך לאנדרגראונד של העיר לא הייתה אמורה לעבור באיילון. אבל מהר מאוד יתברר שזה סקאזי. הוא יודע להעיף לך את הלב, אבל שומר את שלו במקום בטוח. הוא מנהל בקומפוזיציה מדויקת ערב מושלם, בדיוק כמו שהוא מרקיד בלייב 50 אלף איש: מרגיש אותם, יודע בדיוק מה הקצב שבו ינשמו, מתי ירימו ידיים, מתי יתרגשו, אבל הוא בתוך עמדת הדי.ג'יי, שומר על הספייס שלו, על הפינה שירגיש בה בנוח. סקאזי מצא את הנוסחה בין הטירוף לשקט, והוא מחזיק בה בחום, משכלל אותה, מערבב אותה היטב לתוך הדרינקים שידאג שיזרמו כל הערב.

הוא מזנק אל הדלת בחיוך. עיניים כחולות חמות מציצות מתוך מבט קשוח. ברגע תווי הפנים, שלנו ושלו, מתרככים. הוא מחבק ומנשק, מפרק חומות של זרות ברגע. הטלפון שלו לא מפסיק לרתוח כל הערב. סקאזי הוא בימים האלה אחד הממתקים הכי מבוקשים של העיר. אנשי המועדונים שותים את המוזיקה שלו, הבליינים מתחננים לחדור לרשימות הכניסה של המקום החדש שלו, והמיינסטרים שאירח אותו בסלון בחודשים האחרונים ב"מחוברים", מחבק אותו. הוא הילד הרע שהם מתים להיות. אבל אין מה לדאוג, זה לא עולה לו לראש. הוא מחייך במבוכה כשהוא נשאל איך זה ככה, מסביר שהוא היה במשבצת הזו תמיד. עכשיו פשוט כולם באו.

-איפה הפוזה?
"נתתי לה ללכת. אני לא צריך אותה יותר. עד גיל 36 הייתי ילד רוק'נרול, רדפתי אחרי המקומות של הרעש, נגנבתי ממסות של בחורות. זה בנה לי את האגו. היום אני חושב שזה היה כמו בעיה נפשית. הייתי מגיע להופעות בחו"ל, אספו אותי עם לימוזינות, אירחו אותי במלונות מטורפים, ואתה בטוח שזה החיים. הרגשתי סופר הירו, אבל כל הזמן הזה לא הצלחתי לפצח את מה שחסר. הבנתי שאני חי לא כמו המוזיקה שלי. שאין אצלי בלאנס".

-בין מה למה?
"תמיד חייתי מתחת לרדאר, ככה הייתי בטוח שאף טיל לא יפגע בי. הייתי מנותק, גרתי במקומות צדדיים, לא בלב של הסצנה, לא עבדתי בלהיות מוכר, ועדיין הייתי ממלא 50 אלף איש בערב בכל סופשבוע ברחבי העולם, בלי להיות פעם אחת ברדיו או בטלוויזיה. אבל הכול היה לי רועש מדי. הרגשתי שאני מאבד את תיבת התהודה של עצמי. הבלאנס משאיר את החיים שלי שקטים. ואז באה האהבה עם אווה שהעצימה את זה. למדתי שכדי להחזיק בה אני לא צריך לשחק יותר. אצלה הכול פשוט וענייני. אני יכול להיות אני, עם האישה שלי, בלי פוזה ובלי בולשיט. שמתי את כל התאוות שלי בצד. היום זה מוזיקה ואווה".

-אלה תובנות של אחרי "מחוברים"?
"גם, אבל לא רק. אני מצלם את עצמי באופן קבוע כבר מ-2006, ואני ממשיך לצלם גם אחרי. 'מחוברים' הייתה תקופה אינטנסיבית שבה בעצם הייתי התראפיסט של עצמי. לא הלכתי לטלוויזיה בשביל להיות מוכר, או כדי להיכנס למיינסטרים. ידעתי שאני הולך להביא להם את הסחורה שהם לא רוצים. פה לא ימצאו את סקאזי המטורף, ההיפך. זה היה תהליך הכי אישי שבו אני מצאתי את עצמי. בגלל זה אני גם חושב שעשיתי את האקזיט הכי טוב מכל משתתפי התוכנית. גיליתי דברים עמוקים, חדרתי למקומות בעצמי שלא האמנתי שאגיע".

- כמו מה?
"שאלתי את המשפחה שלי את כל השאלות שאף אחד לא העז מעולם לשאול. פגשתי את אבא שלי אחרי שלא ראיתי אותו חמש שנים. גיליתי שאנשים רק מחכים שישאלו אותם כדי לדבר. חקרתי את הילדות שלי, חזרתי למקומות שהייתי בטוח שנפרדתי מהם לעולם. חוץ מזה למדתי על עצמי המון. אף אחד לא יודע איך הוא נראה ואיך הוא מדבר. למדתי על ההתנהגות הבסיסית שלי. למנן את הישירות, את הכנות לפנים, שיכולה לפעמים להתפרש כאגרסיבית".

22:30. אולפן. "טוטאלי"

סקאזי (אשר סוויסה), 37, הוא אישיות טוטאלית. יש לו 300 אלף עוקבים בפרופיל הפייסבוק, למעלה מעשרת אלפים בפרופיל האינסטגרם ואפילקציה פרטית לסלולרי עם עדכונים שוטפים על השמעות, טרקים חדשים והופעות סביב העולם. מי שנחשב פעם לדי.ג'יי הישראלי המוביל בחו"ל, מסביר שכבר מזמן השתנו ההגדרות והיום התואר המדויק הוא יוצר מוזיקה אלקטרונית. באפריל הוא שחרר את אלבום האולפן הרביעי שלו, שבו התארח מאט סורום, המתופף האגדי של גאנז אנד רוזס. סינגל אחר שלו הגיע למקום השמיני בטבלת ההשמעות של ה"רולינג סטון", הישג לא מבוטל בסדר גודל ישראלי ועולמי. בזמנים שהוא עובד על אלבום חדש הוא דואג לשחרר אלבומי אוסף ורמיקסים כדי להשביע את הקהל הרעב.

על המסך הענקי באולפן הביתי, סקאזי מפרק את הטרקים המפוצצים שלו לנימים הקטנים ביותר. הוא הנוירוכירורג של הצלילים. הוא מלמד אותנו לשמוע את כל הכלים בנפרד, אחד אחרי השני, אחר כך את המילים ובסוף את הביט. "אני שומע מקצועי, מפרק כל צליל למה שמרכיב אותו. כשאני כותב אני עושה את זה הפוך. מחבר את הרעשים אחד לאחד. אבל הכול מאוד מחושב. אני יודע בדיוק מתי הקהל יעוף, מתי הוא יתרומם ומתי יעשה פאוזה". במקצוע, כמו בחיים, שני החלקים שסוערים בו מתחברים למוצר שלם. מצד אחד קירות האולפן רועדים עכשיו מביטים מטורפים והגוף מת להתרומם, מצד שני הוא יושב מול הלוחות, בדייקנות של שען, מתזמן את החוויה. אנחנו מוקפים גיטרות חשמליות והוא מסביר שלמרות שהמוזיקה עצמה מוקלטת לייב, העבודה ברובה נעשית היום מול המחשב.

-מה חם עכשיו במוזיקה האלקטרונית?
"דבסטאפ, טראנס, אלקטרו האוס. היום הכול זו מוזיקת מחשבים, ולא מוזיקה לייב. ככה אפשר להגיע לרמות הכי גבוהות של מוזיקה".

00:00. אוריינט. "מסיבה סגורה"

כשהגוף מלא באנרגיה של המוזיקה, אנחנו נכנסים אל מועדון האוריינט, המיזם החדש של סקאזי בימים אלה. הוא אחד הבעלים, וככזה ניהל כל הדרך לתל אביב הודעות sms על רשימות כניסה ושמירת שולחנות. למעט התגודדות קטנה בחוץ שום דבר לא מסגיר את העובדה שפה נמצא אחד המקומות החדשים והחמים של העיר. דלת ברזל כבדה מובילה אל גרם מדרגות מתחת לאדמה, עכשיו אנחנו אנדרגראונד לגמרי. חמישי בחצות והמקום מפוצץ. המועדון צר וארוך, מעוצב בסגנון ניו יורקי עכשווי. קירות בטון, נורות חשופות, בר צר וארוך. הקהל הוא התפאורה האמיתית. התחושה היא של מסיבה סגורה.

-בר? הייתי בטוחה שנמצא אותך בעלים של מועדון.
"הכי לא. בדיוק להיפך. כשאני לא עובד אין לי שום חשק ללכת למועדונים שרוקדים בהם. אני חייב אנשים, חייב את המגע האנושי, חייב לדבר, לשמוע, להרגיש". זה מסתדר בראש כשרואים אותו חותך את החלל הצר. הוא כמו מגנט. כולם נמשכים, רוצים ממנה חתיכה. סקאזי מצדו מצא את הפלטפורמה לעשות בדיוק את מה שהוא אוהב: להיות במרכז ולארח. הוא לא נח לרגע, דואג שכולם ישתו, שלכולם יהיה נוח. חיכיתם לרוקיסט שישתכר בפרעות? קיבלתם את בן הזוג המסור, שדואג לאווה ולחברות שלה, מטרטר סביב השולחן שלהן, בודק שהכול בסדר, לא שוכח לרגע לדאוג גם לאורחיו, לקהל שמסביבו.

-חברים של אווה מתחו עליה ביקורת על כך שהיא נשארה איתך.
"אל תחשבו שאווה פראיירית, היא הולכת עם האמת שלה עד הסוף. יודעת בדיוק מה נכון בשבילה ולא צריכה שינהלו אותה. את 'מחוברים' התחלתי יומרני, מכור למוטוריקה ופוזה ובחורות, ואולי זה באמת נראה שאני לא בעניין, אבל מהר מאוד זה התייצב. עברנו תהליך מדהים ביחד. התמודדנו יחד עם דברים מטורפים. לפתיחות כזאת לא מגיעים גם ב-30 שנות זוגיות".

02:00. רדיו EPGB."סופר אגו"

אחרי ארבעה סיבובים של צ'ייסרים, ובדיוק כשהאוריינט מגיע לשיא שלו, סקאזי מוביל אותנו החוצה. "הולכים לשנות אווירה, לחוות את הסצנה ממקום אחר". ככה סקאזי, מומחה הפרספקטיבה, דואג להחליף את הטרק בדיוק ברגע הנכון. חשבתם שהבנתם מה המסיבה? אז זהו, שלא, תשנו פאזה, וככה אנחנו צועדים מעבר לכביש לרדיו EPGB. "זה הקטע של העיר הזו, אני חולה עליה. הסתובבתי בכל הערים בעולם, ותל אביב היא אחת הערים שאפשר לבלות בה עד הבוקר, ולבחור בדיוק באיזה וייב שרוצים. בניו יורק הלילה נגמר בחצות, ואז אתה מוצא את עצמך בשתיים בלילה במסיבות פרטיות בלופטים, מדבר על כסף".

הכניסה לרדיו עמוסה מאוד, תור ארוך של ממתינים בחוץ. פה אין סלקציה, פשוט אין מקום בכלל. סקאזי חותך את התור מימין והדלת נפתחת בקלות. הוא בן בית פה. שוב יורדים במדרגות ארוכות למטה, ומגלים חלל רחב, מרובע, סוד שמור היטב. תל אביב חוגגת במרתפי בנייני המשרדים המהוגנים, מערבלת להם את הגרוב מלמטה. הרדיו הוא מהברים העמוסים והאיכותיים בעיר, מזכיר קצת ברים מחתרתיים בברלין או בבריסטול. על הקירות מוקרנים וידיאו ארטים אמנותיים, את המוזיקה מנגן די.ג'יי לייב (מהמקום משדרת במהלך השבוע תחנת רדיו) והקהל בוהמי ומתוחכם. מרבית הפרצופים מוכרים מתעשיית התקשורת, הטלוויזיה והמוזיקה. הקהל מגיב אליהם באדישות, בולע אותם לתוכם, הם חלק מהד.נ.א שלו עצמו.