אולם l'Olympia, הרובע התשיעי של פריז. מרחק חמש דקות הליכה מכאן ניצב בית האופרה הלאומי המפואר שקירותיו זהב וקטיפה ותקרתו מארק שאגאל. הבניין המצועצע - ללא ספק גולת הכותרת הארכיטקטונית של האזור - משמש בימים כתיקונם את להקת הבלט והאופרה הלאומית של פריז, אולם הערב, מרחק חמש דקות הליכה ממנו ואלפי שנות סגנון, סיפק לו ג'ק ווייט, גיבור הגיטרה החדש של ימינו, את אנטיתזת הבלוז והרוק'נרול המושלמת, והרעיד את הרצפה.
מוקף בנשים, בחימום ובהופעה שלו
מטאפורה פואטית? לא בטוח. אולם האולימפיה בן ה-124 אולי צעיר משכנו האריסטוקראטי בעשור וקצת אבל שניות אחרי שווייט עלה לבמה בצעדים מהירים ונטולי נפנופי סרק, החלה הרצפה רועדת מכובד הרקיעות של הקהל המאושר, מוכיחה שדווקא בו נתן הבלאי את אותותיו. אף לא "ערב טוב, פריז!" אחד, וווייט פוצח בריף הפתיחה המנסר של "Dead Leaves and the Dirty Ground" של להקת האם הווייט סטרייפס. הרצפה שמתחת, כאחרונת הנוכחים, מחריפה קיפוצה ועל הבמה, מסביבו של ווייט, מתפרץ הכוח הנשי. אם לפני 20 דקות היו אלו First Aid Kit, האחיות השבדיות המתוקות שחיממו בהרמוניות פולק מתוך אלבומן 'The Lion’s Roar', עכשיו אלו "The Peacocks", שישיית נגניות העל המלוות את ווייט בסיבוב הופעותיו הראשון כסוליסט, לכבוד צאת אלבומו "Blunderbuss" לפני כחודשיים וחצי.
"Dead Leaves and the Dirty Ground"
נאמבר הפתיחה לא היה הפלירט היחידי של ווייט עם הרפרטואר המפואר שבנה בלהקותיו השונות. זה לא שלא היינו סולחים לאיש שנתן לנו את הסטרייפס, כמו גם את ה-Raconteurs וה-Dead Weather, לו היה מבקש להישען בלעדית על אלבומו החדש כהתרסה מכרעת על דרך הסולו החדשה. אבל ווייט כנראה לא צריך להוכיח דבר לאיש ומג'גלג לו, להנאתו ולהנאת הקהל, בין ישן לחדש.
המופע ממשיך וצובר תאוצה עם "Sixteen Saltines" ו"Love Interruption" החדשים והמעולים, כשבראשון מרסקת קרלה אזר את המערכת התופים לימין ולשמאל ובשני מצטרפת רובי אמנפו בקולה ומעבה את אלמנט הנשמה. והקהל אוהב את ווייט, אוהב אותו ישן ואוהב אותו חדש, יוצר מעגל פוגו קטן לצלילי "Sixteen Saltines" ומפגין בקיאות מפתיעה במילות "Love Interruption" שכבר יצא כסינגל. האנרגיה נבנית והשאר מצטרפים כעת ל"Hotel Yorba", להיט הקאנטרי-הו-דאון הקופצני, גם הוא מימי 'White Blood Cells' של הצמד האחים שהתחיל את הכל.
"Love Interruption"
מן הקאנטרי אל הקלידים. ווייט, מולטי אינסטרומנטליסט, עובר עכשיו למצב ישיבה לעוד ביצוע משתולל של "I Guess I Should Go To Sleep". ווייט לא פוסח גם על "Two Against One" הסהרורי, מתוך שיתוף הפעולה עם דייג'ר מאוס ודניאל לופי משנת 2011, ולאחריו שב ומשחרר אגרסיות חשמליות עם "Hypocritical Kiss". הביצוע חוזר ומדגיש את איכויות נגניות ה-Peacocks, הפעם בניואנסים העשירים של ברוק וואגונר על הקלידים ובעושר הצלילי שמוסיפה מאגי ביורקלאנד, ממרומי גיטרת הפדל-סטיל. "Hypocritical Kiss" אולי רחוק מלהיות השיר הקצבי ביותר ברפרטואר של ווייט, אבל משהו בהגשה הכוחנית שלו ושל הבנות, כשכל אקורד ניתן בחבטה וכל שורה במטרה נחושה, הופך גם את הנאמבר האיטי יחסית לעוד שיא ברצף.
להקה ליווי נוספת לו לווייט, להקת גברים-בלבד בשם "Los Buzzardos" שהופיעה איתו כאן ערב קודם. לפי הדיווחים, להקות הליווי מגלות מי מהן תעלה להופיע ממש בבוקר ההופעה. הלילה כאמור זה הגירלז נייט אאוט, וככל שההופעה מתקדמת שבות הבנות ומוכיחות שכן, הן באו לכייף, אבל גם לדפוק ביצועי כוח שמתעלים בנקל על ביצועי האולפן, לשמור באדיקות על טמפו גבוה וכמובן לפאר את הספקטקל הבימתי הקרוי ג'ק ווייט (בין השאר באמצעות מחלצות הווינטאג' התכלכלות שלגופן, המתכתבות יופי עם חליפתו הכחולה ועם התאורה המסנוורת והכחולה לגמרי). שנאמר: בלוז מכף רגל ועד ראש; בלוז חם, רוק'נרול שורשי-עכשווי, קאנטרי ואנרגיות שיא, זה שם המשחק של ווייט, משחק שהוא מאמץ קבוצתי במלוא מובן המילה.
והמשחק ממשיך. ווייט מתעלה על עצמו בגרסה עשירה ל-"Top Yourself" של ה-Raconteurs, הפעם בתגבור כינורה של לילי מיי רישי. עוד קצת ווייט סטרייפס, עם "Ball and Biscuit" ו"My Doorbell" שמעיפים את הקהל באוויר, ואז ירידה לטובת עלייה. הקהל משולהב לחלוטין, צמא לעוד קצת ג'ק ווייט וזה שב לקול השאגות כדי לחתום עם שלישיית כוח: "Steady, As She Goes" הכמעט-להיטי של ה-Raconteurs, "I'm Slowly Turning into You" הנשכח מתוך 'Icky Thump', שנפתח בשאגה והולך ומתמעט לכדי זעקה דקה של ווייט ו"Seven Nation Army", הגראנד פינאלה ההימנוני שחותם היטב את יצר ההתרפקות על סטרייפס, ואת המופע.
I'm Slowly Turning into You"
90 דקות וזהו. הופעה שעברה לה בטיל, כמו רכבת הרים, כמו לא עברה חצי שעה מתום ההופעה וידו של ווייט עדיין אוחזת לך חזק בביצים בעודך חולף בשנית על פני בניין האופרה, ומשם לתחנת המטרו. ככה זה הופעות טובות, משאירות בפה טעם של עוד. והעוד הזה בטוח עוד יבוא. ווייט המוכשר, האגרסיבי, הטעון בכל צליל וצליל, סוחב על גבו כבר קטלוג ענף, אולם עדיין לא הגיע אפילו לאמצע הדרך. אלבומו החדש והמעניין ממש עוד לא סיים להסתובב ושלל השפנים הבאים שכבר ממתינים בכובע - בין אם כתיבת הפסקול לסרטם החדש של דיסני בכיכובו של ג'וני דפ או שיתוף פעולה אפשרי עם טום יורק - רק מצביעים על אמן שעתיד להישאר עמנו עוד הרבה.
"Seven Nation Army"