בין כל הדימויים החוזרים שהופיעו שוב ושוב במוזיקה של DMX, ישנו אחד שבלט מעל לכולם מהרגע הראשון. למעשה, לא צריך להאזין ליותר משיר אחד של DMX, כל שיר של אקס, כדי לזהות את אותו דימוי שהפך לחלק אינטגרלי מהדמות, המוזיקה והאופי שלו.
חברו הטוב ביותר של האדם היה לחברו הטוב ביותר של אקס עוד מהסינגל המסחרי הראשון שלו, "Get at Me Dog", שחי בפלואו הנובח שלו, כיכב בקליפים שלו, מקועקע על גבו והתפרע בליבו. במידה רבה, דימוי כלב האשפתות שקשור לעמוד בשרשרת עבה ונובח על העולם הוא הדרך הטובה ביותר לתאר את DMX - הראפר שחי ומת כמו כלב רחוב.
בשבוע שעבר הגיע לסיומו אחד מהסיפורים העצובים ביותר של תרבות ההיפ הופ ותעשיית המוזיקה בכלל; ארל סימונס, לעד DMX, מת בגיל 50 מהתקף לב כתוצאה ממנת יתר של סמים. קשה לומר שיש אדם בפלנטה שבאמת הופתע מהסוף הטראגי של הראפר, ומאבקו בן 35 השנים של אקס בהתמכרות לסמים (ובאופן ספציפי קראק) תועד באינספור דרכים לאורך שנותיו באור הזרקורים: דיווחים באתרי רכילות, ריאיונות שוברי לב, תוכניות "טיפול" נצלניות בסגנון ד"ר פיל, דיווחי בית משפט, ויותר מהכל - בשיריו של אקס עצמו.
עבור אדם עם שק חטאים שרק מכור לסמים יכול לאסוף, היכולת לספר את האמת,, גם ובמיוחד כשהיא לא נוחה, הייתה התכונה הגואלת שלו. עם כל הכבוד ללהיטי רחבות כמו "Party Up (Up In Here)" או "Ruff Ryders’ Anthem", שגם אם תשמיעו כיום בכל מסיבה יהפכו אותה בן רגע לקטטת רחוב משמחת - הכוח האמיתי של אקס, מה שתדלק את אותו כור אנרגיה מתפוצץ שהיה - זה בכלל הכנות שלו - הנהימות, הנביחות, הצעקות, הקול המחוספס והאגרסיה היו בפרונט של DMX, אבל מאחוריהם עמד ארל, ילד מפוחד ופגוע שבנה לעצמו שריון כדי להצליח להשמיע קול ולספר את סיפורו.
ואיזה סיפור חיים מזעזע זה היה אם חד הורית שלא אהבה אותו, התקפי אסטמה לא מטופלים בילדות, התעללות פיזית ונפשית שספג, עוני, פשע, כלא, רעב, בדידות ושכבות על שכבות של פוסט טראומה. עם רקורד כמו שלו, אדם שמצא נחמה בסיפורו של איוב (בחיי) - זה פלא שארל שרד חמישה עשורים. DMX לעומת זאת, היה פושע רחוב שנהג לטייל ברחבי שכונת יונקרס עם כלב הפיטבול שלו בומר איתו נהג לשדוד קורבנות תמימים. "אקדח חזק רק כמו האדם שמחזיק אותו, וכבר לקחתי כבר אקדחים מידיים של אנשים", הוא אמר פעם בריאיון. "כלב הוא כמו קליע שרודף אחריך. הוא יתפוס אותך".
שני האנשים הללו חיו בגוף אחד עם שעון מתקתק מעליהם. האחד פושע וראפר אגרסיבי שלא נותן לאף אחד לפגוע בו, השני סוחב על נפשו אינספור צלקות. זו הייתה המתנה שלו והקללה שלו. זה היה המנוע שגרם לו להופיע עם פה סגור בחוטי ברזל (בעקבות לסת שנשברה אחרי שחבורת רחוב תפסה אותו עם מעיל גנוב) מול ליאור כהן, מנהל חברת התקליטים היוקרתית דף ג'אם, ולהתפרע כל כך עד שכהן העיד שהוא שמע את החוטים נקרעים (זה גם עבד, כי הוא הוחתם על המקום). זה גם היה המנוע שהוביל אותו להמשיך להשתמש בסמים קשים בימים בהם היה לו 30 מיליון דולר בחשבון הבנק ובימים בהם פשט רגל. ארל ו-DMX חיו יחד ומתו ביחד.
שניהם גם הפכו אותו לכוכב שהיה, אי אז ב-1998, השנה שלעד תהיה חתומה על שמו בספרי ההיפ הופ. צמד האלבומים הראשונים שלו (שניהם יצאו באותה שנה) הגיעו למקום הראשון במצעד המכירות של בילבורד וברגע הראפר בעל הקול החרוך הפך ליורש של ביגי וטואפק ולוהק לתפקיד המקולל של הגנגסטר הכי מצליח בעולם. בניגוד אליהם, הוא לא סיים את חייו מכדור אקדח, ולא שזה היה רחוק מלקרות, אבל גם עליו הקללה לא פסחה. הקליע שהרג את אקס, באיחור של כמה שנים, היה ההרס העצמי שלו, הרס עצמי ששייך רק למי שגדל בתנאים הכי קשים - ואז טס לפסגת העולם מהר מדי.
גם כשההצלחה המשיכה, עד אלבומו החמישי ב-2003, אקס וארל לא ידעו איך לחיות איתה. האדם שגדל עם מחסור של אהבה לא הצליח להתמודד עם ים ההערצה לה זכה, ושקע עמוק יותר אל תוך חטאיו. סוויס ביטס, המפיק המצליח שהחל איתו את הקריירה, סיפר שאקס נהג לפעמים להיכנס לכלא רק כדי לברוח מהכל. הוא חזר שוב ושוב לרחובות, לפעמים רק כדי לבלות עם החבר'ה שלו במקדונלדס או כדי לשחק איתם במכוניות צעצוע יקרות בשלט רחוק (כן, קראתם נכון), לפעמים כדי לתרום סכומי כסף מוגזמים לכנסיות מקומיות ולפעמים כדי לעשן עוד פירור קראק. לפעמים, כך סיפרו כמה חברים, הוא פשוט שדד אנשים ברחוב סתם ככה אחרי הופעה כי זה החיים שהוא הכיר.
לפעמים, בלא מעט ריאיונות, היה אפשר לראות את המעבר שבין DMX לארל. אקס מלא האגו יכל לדבר מפיו, ולפתע קולו היה נסדק – למשל כשסיפר איך אימו נטשה אותו במוסד לילדים בעייתיים או איך המנטור שלו נתן לו לעשן קראק בפעם הראשונה ללא ידיעתו כשהיה בן 14 – וארל יוצא החוצה, מגמגם, בוכה ומבוהל. בעולם שאוהב שחור או לבן, קשה להכיל דמות כמו DMX. הוא לא היה איש טוב או רע, אלא ילד שנקלע לסיטואציה בלתי אפשרית, כזה שגדל לתוכה, וגם כשיצא ממנה הוא לא הצליח להיפטר מעברו. פושע שהאמין באלוהים, גנגסטר שבוכה על הבמה, האיש הכי קשוח והכי פגיע.
DMX לא היה הראפר הכי טכני, לא הראפר הכי מתוחכם ולא הראפר הכי טוב בשום צורה - אבל בדרכו הכל כך ישירה הוא היה לפחות לכמה רגעים הראפר הכי גדול בעולם. דמות טראגית אותנטית לחלוטין, איש שחושל באש הרחוב ויצא ממנו מצולק באופן בלתי ניתן לתיקון. התוצאה הייתה ראפר שהיה ונשאר מיתולוגיית שכונה, אחד שהשפיע על אינספור ראפרים (שלמרבה הצער, רובם לא הכילו פורמיל מהכנות שלו) והשאיר אחריו מוזיקה שגם בזמן אמת הרגישה כמו קריאה לעזרה שאין איך באמת לענות לה.
"אני אוהב כלבים יותר מבני אדם", הוא אמר באחד מהריאיונת האחרונים בחייו בפודקאסט ההיפ הופ Drink Champs, ממש חודשיים לפני מותו. "כלב לא יכול לשקר לך, הוא לא יודע איך להיות מזויף". אני לא יודע אם זה מעודד או מדכא, אבל באותו ריאיון סיפר אקס שהוא כמעט וסיים להקליט אלבום חדש, עם חזרה חגיגית לדף ג'אם ושורת אורחים מטורפת שכוללת את סנופ דוג, אלישה קיז, פופ סמוק, גריזלדה, אשר, ליל ויין ואפילו אחד בשם בונו מלהקה אנונימית בשם U2.
זה היה אמור להיות אלבום הקאמבק הגדול שלו, ועכשיו כנראה יהפוך לאלבום פוסטמורטם שיישאר רק כצוואה. אני לא יודע איך הוא ישמע, אבל אני בטוח שהוא יהיה מלא אמת. כי DMX, דארק מאן אקס או ארל סימונס הקטן, איך שלא תקראו לו, פשוט לא ידע איך להיות מזויף, ממש כמו הכלבים שכל כך אהב. וזה, בעצם, עצם העניין.