בתחילת שנות ה-20 לחייך אתה מרגיש שכדור הארץ מתחלק לשתי תקופות עיקריות – לזו שקדמה לתום השירות הצבאי והטיול הגדול שלך, ולזו שאחריה. כי עכשיו, אחרי השירות, אתה הולך להסתער, לכבוש את העולם ולשנות אותו.
אתה חושב על זה, חולם על זה וממש מרגיש את זה. כל שנותר עכשיו זה לגשת לשולחן אותו אתה משרת ולשאול שם: "האם אתם רוצים את הראשונות לפני או ביחד עם העיקריות?". המציאות הקשה מכה בפניך ואתה מבין שכדי להגשים חלומות זה לא מספיק לפנטז. צריך לצאת ולעבוד קשה, ללכת וללמוד, להילחם על מקומך בשיניים, בדיוק כל מה שלא בא לך לעשות אחרי חודשים ארוכים בהם ההתלבטות היחידה שהייתה לך היא בין ים לבריכה.
פתאום אתה הופך לחסר אונים, כמו כל בני גילך שתקועים בשלב הזה בחיים שעומד תקוע בערפל ג'וינטים כבד. כדי לרכך את המציאות הכואבת אתה צריך להשתחרר. אתה רוצה לצאת ולבלות. גם לא אכפת לך איפה, העיקר שזה יהיה כמה שיותר רחוק מהחיים העקומים שלך.
אני התמכרתי למשכך הכאבים האלטרנטיבי הזה ולא הפסקתי איתו לרגע. יצאתי פעם, פעמיים, שלוש - לפעמים ארבע פעמים בשבוע עד שהפכתי לעוד בליין רגיל. מהר מאוד נגמר לי הכסף שגם ככה לא היה לי והרגשתי שהשקעתי אותו בחוויות טובות - אבל לאו דווקא באלו שהתאימו לי.
היו רגעים ששאלתי את עצמי אם לא היה חבל על הזמן שלי? על הכסף שנשרף לי? על הבחילה מהסמבוסק שתקעתי ב-04:00 לפנות בוקר? כמוני, ידעתי שישנם אלפי צעירים שמרגישים אותו דבר. זה מה שהביא אותי לחשוב על "טור בילויים", אייטם שבועי שדרכו אוכל להתעדכן על מקומות ואירועים שמתאימים לי באמת. בזכותו אני אדע מראש מי האנשים שמגיעים לשם, איזו מוזיקה תושמע, מה הווייב, איפה זה נמצא וכמה זה עולה לי – והכל, מוגש ב-360 מעלות ומזווית ראייתו של מישהו שחי באמת את תרבות הבילוי הזו. רציתי שזה יבוא מהשטח עצמו. כשהגעתי עם הרעיון הזה ל-mako אמרו לי "יאללה רוץ". אז רצתי, ומ-2016 לא הפסקתי.
השם הניסיוני לטור הקטן, "מדליק זרקור", הפך תוך זמן קצר לבמה המרכזית עבור בלייני ישראל, עבור אנשי הלילה ובכלל עבור כל מי שהתלבט היכן לצאת. במרוצת הזמן, מלבד ביקורות הברים והמועדונים שהוגשו לציבור המבלים, נעשו אין ספור ראיונות עם מפיקים, דיג'ייז ודמויות בולטות בסצנה המקומית. הצלחנו להביא סיפורים אישיים ומרגשים, לחשוף ביטולי אירועים והקדשנו תשומת לב לקהילות המופלות לרעה.
יצאנו בקולנו כנגד תופעות פסולות, ובעת הצורך קראנו תיגר על הממסד והרשויות וגם לא פעם חוללנו דרמות לא קטנות. הכל תמיד נעשה עבור מטרה אחת בלבד – בדיוק כפי שהתחייבנו בטור הראשון שיצא אי אז: להחזיר את ההילה הראויה לחיי הלילה המקומיים; סצנה תרבותית שלמה אותה זיהינו כחוד החנית התיירותית והתדמיתית של ישראל בעולם.
לצערנו, את מה שאנחנו הבנו כבר ב-2016, מדינת ישראל ונציגי השלטון (אז והיום) טרם השכילו להבין. אם היו מבינים, לא היינו נאלצים לשמוע על קריסות כלכליות, על המרות מקצוע ותחושת דיכאון שממשיכה לכרסם בליבם של אנשי תעשיית הלילה. אחרי שנים של פלרטוטים בין הצדדים, הגיע הזמן שנציגי השלטון יבינו, יכירו, יתמכו וישקיעו בסצנה התרבותית הכה חשובה הזו, שנכון לעכשיו נדרסת תחת גלגלי המציאות האפידמיולוגית. אנחנו בכל אופן בוחרים להישאר אופטימיים ומייחלים לבואו של השר הרכוב על הביט הלבן.
תחת צל הבידודים, הסגרים והמסכות, תקופת הקורונה הייתה ועודנה משמשת כנקודת מפנה עבור תרבות הבילוי המתבססת על המרקם החברתי ועל האינטראקציה הבין-אישית. למרות השיח החיובי והפורה על "החיים לצד הקורונה", ברור כי האישור הרופף לקיום אירועים המוניים נמצא תחת עננת ביטול מתמדת כשזו מציבה את היזמים השונים תחת לבטים מוסריים וסיכון כלכלי מתמשך ובלתי אפשרי.
לא צריך להיות נביא כדי להבין שייקח עוד זמן עד שהקורונה תחלוף וכבר עכשיו פניהם של לא מעט אנשים בתעשייה הזו מופנים לכיוונים אחרים - ולא רק שלהם - גם של לא מעט בליינים שזנחו את המסיבות ההמוניות לטובת ישיבות ביתיות או "בירה ליד הבית". המשמעות הבלתי נמנעת היא חילוף בין-דורי, של שני הצדדים: גם של נותני השירות וגם של הלקוחות. כשהסאגה הזו תיגמר, נגלה דור חדש של אנשי לילה צעירים ורעננים שיובילו יחדיו את תרבות הבילוי המקומית.
בתחילת החודש יצאה לאור סדרת הדוקו "להיות עם חופשי", סדרה שעוסקת בגלגוליה השונים של תרבות מוזיקת הטראנס בישראל, והכל תוך התייחסות לטיב היחסים שבין האזרח למדינה, נגיעה בקווים הנמתחים בין המותר לאסור ושיקוף משמעות שלילת החופש של כל אחד מאיתנו.
נמניתי בין המרואיינים שהופיעו בסדרה תחת הכובע של "כתב הלילה". עברו שנתיים מאז שהצטלמתי לסדרה הזו וכשהסתכלתי על עצמי, ראיתי את האש ההיא שניצתה לי בעיניים בכל פעם שדיברתי על חשיבות תרבות הלילה, את הלהט שעלה בי סביב נושא חשיבות ייצוג האמנים הישראלים בחו"ל, ואת הבערה הפנימית שנדלקה בי בכל פעם שעלתה האפשרות לגניזת הרחבה בגלל סיבות כאלו ואחרות.
הייתי בן 22 כשיצאה הכתבה הראשונה שלי, היא הייתה על מסיבת טראנס. כמעט חמש שנים אחרי, הזמנתי כמה מחבריי הטובים לשבת אצלי בערב כדי לצפות בסדרה החדשה הנוגעת באותו הנושא. הם הגיעו עם בנות הזוג, בטרנינג, ועם עייפות נגררת של שבוע עבודה ארוך. פתאום זה הכה בי - הגיע גם הזמן שלי להודות: דור בליינים בא ודור בליינים הולך וזאת מבלי לפסוח על אף אחד, גם לא על חבריי, גם לא עליי.
אחרי תקופה ממושכת שבה ניתנה לי הזכות לסקר את תרבות הבילוי של ישראל תחת הטור "מדליק זרקור", הגיע הזמן להוריד את השאלטר. הגיע הזמן לפנות את מקומי לטובת נציג הדור הבא שייצא, יבלה, ירקוד וישתה, יחווה ויתרגש, יתחבק ויתנשק, ובסוף כמובן יכתוב על זה כדי שכולם ידעו בדיוק, אבל בדיוק, איפה נמצאות חווית הבילוי הטובות ביותר. וכפי שטענתי מהיום הראשון שלי בתפקיד, הן נמצאות כאן אצלנו, בישראל, אז שמרו עליהן. שלכם, בפעם האחרונה, "מדליק זרקור".