במוצאי השבת האחרונה, הרכב הראפ הצעיר "הלם תרבות" מילא את מועדון הגגרין בקהל אדוק ונלהב. ההרכב הצעיר בנוי על שלושה ראפרים (חן פורתי, דור "סטילה" סורוקר ואוראל "אנדרדוג" שמאילוב), כולם בעלי קריירות סולו נפרדות, שהתאחדו לבית משותף שמהווה עבורם אפיק לשירי כיף, מסיבות, ישיבות או איך שלא תרצו לקרוא לזה.

כמעט 800 איש קפצו יחד עם השלושה למשמע חילופי המילים המהירים על הבמה, עוקבים אחר שלושה חוטים שנתפרים יחדיו בתבניות מורכבות. האיום המשולש הזה, מעבר להיותו מרשים, עורר אצלי פלאשבק ישן, שני עשורים אחורה בדיוק, להרכב ראפ נושן ששילב בין שלושה כוחות ראפ נפרדים, התמקד בשירי כיף ולעד יהיה הסופרגרופ הראשון של הראפ הישראלי – בויאקה כמובן.

בויאקה, ההרכב שהיה קרוי על שם קריאת ההתלהבות הג'מייקנית, הוא פריט היסטורי יוצא דופן, פנינה שמסתתרת במעמקי תולדות הראפ העברי וזכורה בעיקר ליודעי חן וחובבי הז'אנר הוותיקים, ולמרבה הצער נשכחה ברובה. בחיי, תגגלו בויאקה, וחוץ מערך ויקיפדיה דל למדי, תמצאו בעיקר מידע על מחוז בויאקה בקולומביה.

כל האמנזיה הזו עומדת בניגוד מוחלט לכמה שבקיץ 2001, כשבויאקה הוציאו את האלבום היחיד שלהם (סך הכל כמה חודשים אחרי "האור מציון" של סאבלימינל), הם הביאו בשורה חדשה להיפ הופ הישראלי, בדגש על הישראלי, בשורה שאותם יודעי חן מתרגשים ממנה עד היום, גם 20 שנה אחרי.

שלוש שנים לפני כן, ב-1998, הראפ הישראלי לא היה במקום מזהיר- או שמא לומר - ממש קיים. טיפה זכרונות מלהקת IS Hop ונייג'ל האדמו"ר, קסטת הופעה של להקה אלמונית בשם "הדג נחש", כמה חבר'ה שמקליטים בחדר אחורי של חנות הבגדים מאדמן, ובעיקר שבק ס', שזכו להצלחה חסרת תקדים עם נמרוד "נימי נים" רשף, רגע לפני שהאחרון החל לפתח את פרויקט הסולו שלו שיהפוך לימים לבויאקה.

אייל "קוואמי" פרידמן, שהיה אז בעיקר המנחה של תכנית ההיפ הופ המיתולוגית של גלגלצ עסק שחור (יחד עם לירון תאני), סיפר לי בראיון לפני כעשור שההרכב נוצר לחלוטין באופן אורגני. "נימי בעצם רצה לעשות פרויקט סולו והוא הציע לי להיות סיידקיק. אחר כך הוא הציע גם לקוטג' (אדם בכור), ורק תוך כדי העבודה התחוור לנו שהפכנו ללהקה מבלי לשים לב".

קוטג', הרכיב האחרון בנוסחה המשולשת, היה טיפוס צבעוני למדי, בלשון המעטה, עם ראסטות בלונדיניות ארוכות, שן זהב משובצת ביהלומים, שעונים, שרשראות זהב, משקפיים צבעוניות ומלתחה שאפשר להגדיר רק בתור אקלקטית - שהפכו אותו לדמות מוכרת בתל אביב, ואפילו לרגע קל לפרזנטור של סלקום. הלוק והאישיות הבולטים התאימו בול לבויאקה, לצד הראסטות והבנדנות של נימי והאפרו המפואר של קוואמי.

וכך, עוד לפני שבויאקה הוציאו אפילו שיר אחד, היה להם כבר לוק איקוני, ויחד עם הרקורד הקודם שלהם (קוואמי מהרדיו, נימי משבק וקוטג' מהאלבום "ישראלים עצבניים אחד אחד"), מעטי האנשים שעקבו אחר הראפ הישראלי דאז – אולי פחות משהיו במוצ"ש בגגרין – חיכו בקוצר רוח לאלבום הבכורה שלהם.

כשהאלבום יצא לבסוף אחרי שלוש שנים, הראפ הישראלי היה במקום טיפה טוב יותר; סאבלימינל, כאמור, כבר הוציא את אלבום הבכורה שלו, הדג נחש גם הם כבר פרצו, והילדים שהקשיבו למוזיקה בחדר האחורי של מאדמן כבר התחילו להקים הרכבים משלהם - אבל בויאקה פשוט כשלו מסחרית. אמנותית, לעומת זאת, מדובר באלבום ששתל זרעים שצמחו לענפי ראפ שלמים וגידלו את מי שיהפכו להיות זקני השבט של הדור הנוכחי.

עדות לכך אפשר למצוא בקליפ ללהיט היחידי מהאלבום, "מסיבויאקה" המדבק, שצולם ברמת החייל יחד עם חבורה של כ-30 נערים ונערות מקרב הסצינה הקטנה, ביניהם אפשר למצוא את טונה (יחד עם חברי להקתו דאז "השבט"), לוקץ' וחברי היקר שדרן ההיפ הופ תומר גרשנמן.

(קליפ איקוני שרבים מהסצינה הנוכחית מופיעים בו. מסיבויאקה)

כמו הרבה אמנים פורצי דרך, גם בויאקה שילמו את המחיר של "להקדים את זמנם". זה היה ניסיון אקטיבי למצוא את המקומי בתוך הז'אנר האמריקאי, והשפה נעה בקלילות בין סלנג ערבי לציטוטים מסרטי בורקס בעוד שהמוזיקה קיפצה בין תערבות של ראפ מודרני (לתקופתם), דאנסהול, סול ואפילו כמה שילובים שיהפכו שנים אחר כך לרלוונטים, דוגמת שילוב המוזיקה היוונית (בדמות הבוזוקי של חיים רומנו) בשיר "מסיבויאקה" או "גואה", שהיה נסיון ראשוני בשילוב בין ראפ למוזיקת טראנס - ורק השנה שמעתי שוב את החיבור הזה בשני שירים ("היידה ניצחונות" של שאזאמאט ו"כסף" של צוקוש).

אבל ההישג המרכזי של בויאקה, כיאה לפרויקט של נימי, היה בפלואו; החיבור הקוסמי בין השלושה תורגם לסגנון ראפ בהשראת הרכבים כמו הביסטי בויז, שהלחימו בין שלושת המשתתפים ליצירת סערת מילים שקשה לפעמים להבדיל מאיפה וממי מגיעה, אבל מתאספת למפלצת ראפ תלת ראשית. החלפות המיקרופון בין השלושה היו מסחררות ומלהיבות כאחד, והוכיחו עד כמה מחשבה הוקדשה לכל מילה והברה, גם אם תוכן האלבום התמקד בעיקר באווירת החבר'ה והכיף שבמוזיקה. פלואו משולש שכזה, ובעברית, הארץ עוד לא שמעה, וספק אם יהיה הרכב שיצליח לשחזר את הכמיה הקסומה הזו באותו אופן, ככה קומפלט.

ישנו עוד שריד אחד מהאלבום של בויאקה שנשאר איכשהו בתודעה בתור אחד משירי הראפ המיתולוגים בעברית: "ת.ז." לא היה הראשון מסוגו, ואפילו לא היחיד שיצא באותו השנה, אבל הוא בהחלט היה שיר החבורה המשמעותי ביותר בעברית אי פעם. לא פחות מ-10 ראפרים היו על השיר בן ה-8 הדקות, ביניהם אגדות היפ הופ כמו סילברדון, פישי ואורי שוחט, או שותפים מפתיעים כמו שאנן סטריט או סאבלימינל והצל.

זה גם ממש עזר שנימי השאיר שם בסיומו את וורס הראפ הטוב בתולדותיו, ואולי הטוב בתולדות הראפ העברית (והוקלט כשהוא מצונן!). כך או כך, זה ללא ספק ורס הראפ המצוטט ביותר בעברית, ורק תשאלו את רביד פלוטניק. "ת.ז." היה תצוגת כוח של סצינת הראפ בחיתוליה, כל כך קטנה ושברירית עד שהיתה צריכה שיר גאווה שכזה, משהו שיתפקד בתור מה שהתיימר בשמו - תעודת זהות לראפ העברי.

בעשרים השנה שחלפו, תעודת הזהות דהתה, הונפקו חדשות, ובכנות, אני בספק אם רוב הילדים שהאזינו ל"ערב טוב טרוריסטים" של פלוטניק ידעו שהשורה "זה לא ראפ, זה טרוריזם" נשלפה מארכיון בויאקה. בתרבות שמתחדשת תמידית ומתמקדת בעכשיו לא תמיד מספיקים לחזור אחורה למקורות. זה טבעי, גם אם מעט עצוב לזקנים שכמוני, כי למרות שהם לא קיבלו את הכבוד הראוי להם בזמן אמת - עדיף מאוחר מאף פעם. כי עם כל הכבוד לפלוטניק, הם היו איצ'יבאן קודם.