עם שם כמו "חרבות בפיתה" ועטיפה משגעת שמהווה מחווה לקלאסיקת ההיפ הופ "Liquid Swords" - האלבום החדש של פלד הוא חתיכת הצהרה.
החרבות אותן חרבות, אבל במקום לנזול הן נוטפות טחינה מהפיתה, לוח השחמט הסמלי של ג'יזה מהוו-טאנג הפך ללוח שש בש וחדי העין ביניכם יבחינו גם בנרגילה בשלהי הלוח. ערבוב התרבויות האלו הוא זיקוק של כל מה שהפך את פלד לאחד הראפרים המובילים בישראל - וכהפורמט בא מעבר לים - אצלו התוכן נשאר מעבר לרחוב.
כמו בכל אלבום של פלד, גם שמיעה הראשונה של "חרבות בפיתה" העבירה לי את אותו רצף מחשבות קבוע: וואו, איזה סאונד משוגע; וואי, זה לא נשמע כמו שום דבר ששמעתי ממנו; וואלה, לא יודע אם כולם יתחברו לזה.
לחובבי היפ הופ, ובתכלס לכל חובב מוזיקה, יש נטייה מעצבנת להלל את העבר. המשפט "אהבתי יותר את החומרים הקודמים שלו" הפך כבר לבדיחה גלויה, ואני לא חושב שיש במדינה ראפר מצליח ששמעתי את זה עליו כל כך הרבה פעמים ולאורך כל כך הרבה שנים כמו על פלד. אבל למה בעצם?
מי שמתגעגע לפלד הישן כנראה פספס את הפואנטה מהתחלה, כי החל מהרגע בו תפס לראשונה מיקרופון, פלד צעד לעבר המקום הזה בדיוק. למזלו של פילה פי, אם יש דבר אחד שההופעות שלו מהשנים האחרונות מוכיחות שוב ושוב - חוץ מזה שהוא פרופורמר מטורף - זה שעל כל מאזין שאיבד הוא צובר עוד חמישה חדשים, ובצדק. כי אחרי יותר מ-15 שנות קריירה, יש לנו את הפרווילגיה להסתכל על ההתקדמות העיקשת שלו מאלבום לאלבום ברמת המאקרו ולהבין מאיפה הגיעה מפלצת חרבות הבאסים שהיא האלבום החדש.
פלד צץ אי אז באמצע העשור הראשון למילניום כמעט משום מקום (בסדר, מנחמיה) באלבום הקאלט "מתוך הזוהמה" של סופרגרופ האנדרגראונד הפי.אר טרופרז.
שם הוא היה ילד חוצפן וממושקף עם אפרו מחומצן ואנרגיה של דינמו על ספידים. אני לא חושב שהדור הצעיר מבין עד כמה פלד השפיע, עוד בתור נער בן 16, על הראפ העברי. אחרי שנים שבהם רבים מהראפרים נשמעו כמו שיעתוק סאבלימינלי, פתאום הגיע קיד שנשמע כמו שום דבר אחר ומטנף במשך חמש דקות על שאנטי תל אביבי, על תעשיית הפופ של דאז ועל אנדרגאונד באווירת "לנו יש חדר עם מחשב, להם יש אולפני יוקרה". זה היה ילדותי, זה היה בוסרי וזה קרע לדור שלי את עור התוף באופן שלא הכרנו.
זה היה חדש, וזה מה שהיה כל כך מרגש, במיוחד על רקע הקריסה של גל ההיפ הופ הסאבלימינלי. בזמן שכמות הריליסים התכווצה והמדיה הישראלית מאסה בז'אנר, פלד רק התחיל. הוא התגלגל לצמד פלד ואורטגה, יחד עם חברו מהפי.אר טרופרז, במה שהיה לגרעין הראשון שממנו התפתחה לבסוף סצינת ההיפ הופ העוצמתית שאנחנו מכירים כיום.
אלבום הבכורה שלהם, "ממשיכים לבעוט" מ-2007, היה חתיכת בעיטת מרץ לז'אנר שהיה על הקרשים – שני פנומנים שרצים רונדלים על ביטים הזויים (ותודה למפיק הגאון גדי חינקיס) עם אטייטוד DIY ולכלוך שהיה חסר לפחות עד שהם שהגיעו.
אבל פלד, כפי שבשלב הזה כבר למדנו, לא אוהב להישאר במקום, ואחרי הפירוק המבאס של הצמד לקח רגע כדי להתחיל לבנות את קריירת הסולו שלו, שנכון להיום הניבה כבר ארבעה אלבומים שונים בתכלית אחד מהשני. אני עוד זוכר את התגובות המבולבלות לאלבום הסולו הראשון שלו, "חרקות". את האף שעוקם על שיר כמו "באסים בבגאז'" שהפך לימים לאחד הלהיטים הגדולים שלו.
אני זוכר את ההפתעה של לראות את הילד החוצפן עם האפרו הופך לתמנון ראסטות מפלצתי שקעקע את שם האלבום על הבטן סטייל ט'אג לייף. אני זוכר בלבול דומה גם על "הכל עלי" שהגיע אחריו, ותגובת נגד גדולה אף יותר כשיצא הקודם שלו, "סבבה 5", שהציג סאונד טראפי משוייף (גם בו, הלהיט הכי גדול, "מה אני נראה לך", זכה לעיקומי אף). בכל אחד מהמקרים רוב המתנגדים חזרו בהם, ואלו שלא, ובכן, נשארו מאחור.
עכשיו הגיע "חרבות בפיתה", והתגובות עושות לי דה ז'ה וו. גם הפעם הרוב מבינים את הקטע, וגם הפעם יש מעטים שלא מתחברים. זה לא אשמתם אגב, זה פלד שלא מפסיק להשתנות, ואין מה לעשות, כשכל הזמן מסובבים את החוגה, לפעמים פשוט לא משדרים על אותו התדר.
בעיני זה לגמרי האלבום הכי מזוקק של פלד שיצא עד היום, עם כמה מההפקות הכי מרשימות של שוחט וכהן ואפילו כמה בעיטות לעור התוף שהזכירו לי את הרוח הצעירה של האפרו. בעיני אחרים זה אולי פספוס, והם צודקים בדיוק כמוני מכיוון שזה בדיוק מה שפלד נועד להיות – דמות קצת מפלגת, ראפר מפלצתי שלא תמיד תתחברו למקום שבו הוא נמצא ומוזיקאי שלעולם לא מפסיק להשתנות. ואם זה לא שם לכם את החרבות בפיתה - אני לא יודע מה כן.