בסוף שנת 2018 הוציא רן דנקר אלבום בשם "משהו אחר". זה קרה יותר מעשור אחרי האלבום "שווים" עם עילי בוטנר, בו בוטנר כתב והלחין את כל השירים ודנקר הצטרף על תקן המבצע, "משהו אחר" היווה עבור השחקן המצליח אלבום בכורה.

האלבום החדש ו"האחר" הגיע שלוש שנים אחרי היציאה הפומבית של דנקר מהארון, במסגרתה סיפר בראיון ל"ידיעות אחרונות" שהוא ביסקסואל וחי בזוגיות עם גבר.

כש"משהו אחר" יצא, האזנתי לו בסקרנות; מחכה לשמוע גבר, מפורסם ומצליח, שר על אהבתו לגברים, ובלי לגמרי לדעת, חיפשתי את מה שהיה חסר לי כל כך במיינסטרים הישראלי – שירי אהבה הומוסקסואליים. הבנתי בדיעבד שכנער שהדחיק את המשיכה שלו לגברים וצרך מוזיקה כמו מים - אחד המשתנים שתרמו להדחקה הזאת הוא היעדר שירים גדולים שימחישו לי שלהיות גיי זו אופציה בדיוק כמו להיות סטרייט.

אחרי שישה שירים באלבום ההוא של דנקר, שאו לא נגעו בנושא או רמזו עליו במעורפל, הגיע השיר השביעי באלבום, "בית". אחד משני השירים היחידים באלבום שדנקר כתב והלחין לגמרי בעצמו. גם בלי לדעת את זה, יכולתי לשמוע שהמילים נכתבו מדם ליבו. "גבר שוקע לגבר" הוא שר שם. הומוסקסואליות מפורשת, בלתי נרמזת. גבר עם גבר. מהאזנה ראשונה (מני רבות) התחושה שלי הייתה ברורה – מצאתי סוג של אוצר נדיר.

למרות קידום מצד רן דנקר והצוות שלו, שכלל קליפ בכיכובו של אסי עזר, "בית" לא בדיוק הפך ללהיט. בגלגלצ הוא נוגן רק בלילות, וטרם יצא לי לשמוע אותו מנוגן ברקע באחת מתכניות הפריים טיים בטלוויזיה. על פניו, אין באמת על מה להתלונן; לא כל שיר שיוצא בארץ הופך ללהיט, והרבה פקטורים נכללים בסיכויים של שיר להצליח – כל מקרה לגופו.

אבל הבעיה במקרה הזה היא רחבה יותר: אפשר לספור על אצבע אחת להיטים ישראליים שמושרים מגבר לגבר. לא רק שירי אהבה – גם שירי שנאה, קנאה, מיניות – כל שיר שמילותיו כתובות בלשון זכר וממוענות לזכר אחר, בהקשר הומוסקסואלי.

להקת קרח תשע הייתה מהראשונות לשגר לרדיו הישראלי להיט כזה, הקלאסיקה הגאה "איתו לנצח". אפשר להתווכח על השורה ההטרונורמטיבית "נחיה כבעל ואישה", אבל כשמבחר השירים ההומוסקסואליים פה בארץ כל כך דל, ניקח מה שייתנו לנו.

השיר הזה יצא בשנת 1997, ומאז אמנים ישראליים רבים יצאו בפומבי מהארון. עברי לידר היה הראשון לעשות את זה ב-2001 ואחריו הצטרפו גם אמיר פרישר גוטמן ז"ל, יהודה פוליקר והראל סקעת. אז זמרים שנמשכים לגברים יש לנו – אבל שירים שלהם שמתייחסים לזה? כמעט ולא.

כשעברי לידר נוגע בזה במילים שלו נדמה שזה תמיד ברמיזה, הולך מסביב, וגם כשהוא שר מפורשות על מערכת יחסים עם גבר, בשירים כמו "מישהו פעם" ו"נסיכה שלי" – דוברת השיר היא בחורה. יהודה פוליקר היה קורבן של דור אחר ומיושן, ו"תבוא" היפה שלו מלפני שנתיים, שיר שמושר מלשון זכר ללשון זכר, נוגן ברדיו אבל לא הצליח להשאיר חותם.

הטקסט של "בחיי" של הראל סקעת (אותו הוא כתב עם אליעד נחום) הביא משב רוח מרענן כשיצא גם הוא לפני שנתיים, אבל עד שהוא יצא וקודם בפריים טיים (בין השאר בביצוע להקת שלווה ב"כוכב הבא לאירוויזיון"), שירים אחרים בעלי טקסט הומוסקסואלי מפורש שהוציא סקעת לא נצרבו בתודעה כמו להיטים אחרים (וסטרייטיים) שלו מתחילת הקריירה.

אפילו שיר הגאווה השנתי, זה שנועד לקדם את אירועי הגאווה בתל אביב והופך לעיתים ללהיט של ממש ("תל אביב" של עומר אדם, "חביב אלבי" הטרי של סטטיק ובן אל עם נסרין קדרי), מופקד שנה אחר שנה בידי מבצעים הטרוסקסואליים. והמילים? מלבד פיזור חינני של מילים מהלקסיקון הלהט"בי דוגמת "לירדים" ו"דוט" - עדיין לא יצא באמת המנון גאווה עם מילים שמושרות מגבר אל גבר (או מאישה אל אישה) - והמציאות של ימינו מראה שלגמרי הגיע הזמן.

מגמת הייצוג הלהט"בי במיינסטרים הישראלי היא חיובית, אבל נדמה שעולם המוזיקה נשאר קצת מאחור. זו סיטואציה של ביצה ותרנגולת, אי אפשר לדעת מה קודם למה - אין הרבה להיטים ברדיו שמציגים באור חיובי (או מציגים בכלל) מערכות יחסים הומוסקסואליות, ולכן אולי אמנים הומוסקסואליים נמנעים, במודע או שלא, מלכתוב שירים כאלו.

ומכיוון שלא נכתבים שירים כאלו, אז לרדיו אין איך לתת את הייצוג הזה. מה שבטוח הוא שכל עוד אמנים ישראליים ימעטו לייצר שירים על גבר וגבר, וכל עוד שירים כאלו שכן ישוחררו לא יקבלו את הבמה החשובה הזאת בפלטפורמות התקשורתיות הרלוונטיות, ההטרונורמטיביות תמשיך לשלוט בשיח הציבורי.

נערים שמחפשים מהסביבה החיצונית את ה"אוקיי" הזה לתחושות המבלבלות שמתפתחות אצלם, "אוקיי" שגם אני כל כך הייתי צריך, ימשיכו לא למצוא אותו, ודורות של הומואים צעירים ימשיכו לגדול במציאות שבה הנורמלי והמקובל הוא קשר בין גבר לאישה, ובשביל שיוכלו להזדהות ולמצוא את עולמם הנפשי במילים של שיר, הם יצטרכו להתאמץ מאד כדי למצוא אחד כזה.