אולי אנחנו חוטאים מלידה כמו שאמר ג'יי קול, וכנראה שגם נחטא שוב, בדיוק כמו קנדריק. ואולי אנחנו בכלל צריכים לבקש סליחה מהיושב במרומים, או ישו, או אללה או איך שלא תרצו לקרוא לזה, כמו כל כך הרבה ראפרים.
תרבות ההיפ הופ, בטח שמתם לב, לא זרה למוטיב החטא והסליחה, כך שיום כיפור הוא כנראה היום האידיאלי לבחון את החטאים של התרבות עצמה - הדברים שההיפ הופ צריך להתנצל עליו. נכון, טופאק אמר שרק אלוהים יכול לשפוט אותנו, אבל למה לא להקל עליו טיפה את העבודה?
סליחה על המיזוגניה
טוב, ראוי להתחיל באחד גדול, לא? היחס הגרוע לנשים הוא אחת הבעיות הגדולות ביותר בז'אנר, כזו שדורשת טיפול שורש יסודי כדי לעקור אותה, ובכן, מהיסוד. היא נטועה בשפה, בנושאים, בדימויים וביחס לנשים שמנסות לתפוס את מקומן בתרבות. יאללה יאללה, גלגלו עיניים כמה שאתם רוצים ותקראו לי סימפ עד מחר - אתם יודעים שאני צודק. הדיסוננס בין כמה שראפרים מגוננים על אמא שלהם ומטנפים על האמא של הילד שלהם כבר הפך לכמעט מצחיק, וגם אם שורות על אלימות נגד נשים או הטרדות מיניות כבר לא מתקבלות בכזו קלות, יש לז'אנר עדיין דרך ארוכה עד שהוא ירגיש בטוח לנשים.
סליחה על ההומופוביה
מה היה ראפ בלי ההומופוביה? ובכן, התשובה היא כנראה מקום טוב יותר. השימוש בהומו כקללה, ההנאה הכמעט סדיסטית של זריקת העלבון פאגוט, הביטוי הכאילו מצחיק אבל תכלס ממש הומופובי "No Homo" - כולם רק קצה הקרחון להומופוביה המיושנת של הז'אנר. נכון, בשנים האחרונות הראפרים טיפה נרגעו, ואפילו ראינו כוכבים כמו טיילר דה קריאייטר, פרנק אושן וליל נאס X יוצאים מהארון, אבל מספיק לראות את התגובה האוטומטית למשחקי המגדר של ראפרים כמו יאנג ת'אג וג'יידן סמית' כדי להבין שראפרים עדיין פוחדים מהכוכב הורוד.
סליחה על האובססיה לוויד
זה שראפרים אוהבים לעשן זה סבבה. זה שראפרים אוהבים לכתוב שירים על לעשן זה כיף גדול, כמה מהשירים האהובים עלי הם שירי וויד. אבל זה שיש עשרות ראפרים שחצי מהקטלוג שלהם מתעסק אך ורק בלעשן וויד זה כבר משעמם, ותכלס מגיע בהפוך על הפוך לרמת סחיות קשה. חאלס, יש לנו את סנופ דוג וסייפריס היל, זה די והותר שירי סמים עד לשנת 2420.
ובכלל, סליחה על קידום סמים
התרגלנו כבר לסטלנים, אפילו סבלנו בשקט את כל מלמולי המולי, אבל כל הזבל הזה של הסמים במרשם, משקאות הלין ואפילו כמה חובבי קוק כבר באמת עושה נזקים. אין טעם לספור את כל הראפרים שהלכו מוקדם מדי בשנים האחרונות בשל תערובת של מטשטשי תודעה, ובניגוד לוויד שמוביל במקסימום לדוריטוס, החרא הזה כבר מוביל לבית קברות. די כבר, ילדים מסתכלים אז כדאי שנתנהג כמו מבוגרים ונעשה את הסמים שלנו במתינות ובחוכמה. גם ככה כולם עוברים לפסיכדליים עכשיו, אז לפחות תהיו טיפה אחראיים מספיק לעשות שיר עם הוראות שימוש.
>> זמני כניסת ויציאת צום יום כיפור 2020
סליחה על האדרת פשע ואלימות
זה התחיל תמים, כסוג של ניסיון לתאר לכל מי שלא נמצא ברחובות איך נראים החיים בצד המלוכלך של העיר. זה המשיך עם הגנגסטראפ שהיה תגובת נגד לוחמנית לפוריטניות הלבנה שהתעלמה מתיאורי הרחובות המחושיים. אבל זה גם יצא מכלל שליטה, וכבר שנים שהאדרת הפושעים של ההיפ הופ נטולת הקשר חברתי ונוגעת יותר לסטטוס חברתי. לא סתם שומר בית כלא כמו ריק רוס היה צריך להחליף את הזהות שלו לסוחר סמים בינלאומי, גם הוא מבין שפאסון של פושע אלים מביא יותר צפיות, והנה, תראו לאן הגענו – סיקסטיניין התחבר לכנופייה כדי לזכות בסטריט קרד וכך נולד חד הקרן המקיא. מי אמר שהפשע משתלם?
סליחה על מוקי
סורי חבר'ה, טעות שלנו. מתנצלים על זה.
בעצם פאק איט, סליחה שהתנצלנו
מה לעשות, זה היפ הופ. אפשר לבקר את זה, אפשר לכעוס על זה ואפשר להראות דרך אחרת, אבל כל ניסיון למחוק את החטאים יחטא למהות האמיתית של הז'אנר – גולמי, חשוף, פרובוקטיבי ומלא פגמים.
אם נרצה או לא - אלו אבני היסוד של הז'אנר ואנחנו צריכים להתמודד איתם בישירות, ולא בצקצוק וניסיון לטאטא מתחת לשטיח. כבר ניסינו את זה וכל מה שקיבלנו זה ונילה אייס. האתוס של הראפר שיוצא מהזבל לעבר ההצלחה לא עובד בלי שיש זבל להתחיל ממנו, ומה לעשות, זבל נדבק לנעליים.
גם החלקים שאני פחות אוהב יצרו כמה מהשירים הכי אהובים עלי, ובלי להבין את זה אי אפשר להבין את התרבות. ראפ זו דרכם של הראפרים להתנקות מהחטאים שלהם, לדבר עליהם בפתיחות בתקווה שמישהו ילמד מהם, יתקדם ויגדל דור טוב יותר. אפשר כבר לראות את צעדי ההתקדמות הקטנים בשטח, מה שמעיד על תהליך שינוי חיובי שמתרחש לאט, ולא צריך להאיץ בו באופן מלאכותי. אפשר רק לחבק את חטאינו, לזכור שהם חלק מאיתנו ולשאוף ליותר טוב. לעזאזל, אם מוקי יצר את נופל וקם - גם לו יש עוד רסיס של תקווה.