בדיוק מחר, בתאריך הבלתי נשכח של ה-11 בספטמבר, העולם, ארה"ב ובעיקר העיר ניו יורק יציינו 20 שנה לאירוע שריסק שני מטוסים לתוך החלום האמריקאי. החור הענק שנפער בליבם של הניו יורקרים בצורת מגדלי התאומים עדיין לא התאחה לחלוטין, אבל באותו בוקר נוראי, דווקא בין ענני העשן המיתמרים, יצא אלבום שבמידה רבה מציג את החלום האמריקאי החדש.
באותו היום בו כל אחד זוכר היטב איפה הוא היה ומשהו כבה לנצח באופטימיות האמריקאית, דווקא בחור אפרו-אמריקאי בן 32 שנולד באחת השכונות היותר קשות בברוקלין וגדל להיות סוחר סמים, ואז ראפר, ואז ביזנס - היה זה שהדליק את האור הגדול. המגדלור שנשקף עד היום.
ג'יי זי הוא לא הראפר הראשון ובטח לא אחרון שהציג את הסיפור הכל כך אמריקאי של "מעוני לעושר" בזכות כישרון ועבודה קשה. מספיק להזכיר את המנטור שלו, נוטוריוס ב.י.ג, כדי לראות שלפני שג'יי זי שרטט את הבלופרינט שלו - כבר היה לו קווי מתאר. עשו זאת לפניו, אבל אף אחד לא עשה זאת כמוהו. לא בגודל, לא בעוצמה ולא באריכות השנים.
אלבומו השישי, "The Blueprint", שיצא כאמור ב-11.9.2001, היה הרגע שבו ג'יי זי הפך מעוד ראפר, גם אם אחד מצטיין שמוציא בכל שנה אלבום מצליח - למאסטר של המשחק. טור דה פורס מוחלט שזוקק לאלבום מהודק עם 13 שירים חסרי פגם שיורים לכל הכיוונים ופוגעים בול בכולם.
האלבום הזה יצא בנקודת זמן מרתקת גם בלי קשר למגדלי התאומים. בעוד שהעולם עדיין מתאושש מהכלום שהביא חלוף המילניום, תחום המוזיקה נתקע בצומת דרכים שבין כוכבי פופ יוצאי מועדון המיקי מאוס לגל להקות ניו-מטאל שאיימו לכלות את האוזן עם זיעה וזעם נעורים.
הרוק הראה סימנים של גסיסה, הפופ אופיין בסאונד מלאכותי ונוסחאות רפטטיביות, ולצדם עמד ההיפ הופ, שרק עשור לפני כן התחיל לפרוץ את תקרת הזכוכית של המיינסטרים ועדיין התאושש מאובדן שני הכוכבים הגדולים שלו, טופאק וביגי. עידן הבלינג פרח במלוא הניצוץ לרמה שנראה שכל מה שמעניין ראפרים זה איך שרשרת הזהב שלהם תיראה ב-MTV.
עם הבלופרינט - ג'יי זי בא לנצח. לנצח את הראפרים עם שרשראות הזהב, לנצח כמה סכסוכים אישיים שתססו בשנותיו כראפר, ובעיקר לנצח את תעשיית המוזיקה. באחת מאינספור השורות הבלתי נשכחות מהאלבום הזה, מהלהיט "Izzo (H.O.V.A)", הוא מציין שהוא גובה יותר כסף ממה שהוא חושב שמגיע לו "בשביל מה שהם עשו לקולד קראש", בהתייחסות לקולד קראש בראדרס, אחד מהרכבי ההיפ הופ הראשונים שנוצלו ונזרקו על ידי התעשייה. השליט חזר, והוא בא לנקום את רוחות אבותיו ולהשתלט על מה שישאיר אחריו כדי לבנות אמפריה.
מבחינות רבות, רק באותו אלבום נולד הג'יי זי שאנחנו מכירים כיום. עד אז הוא אופיין בתור האסלר שגלל סיפורים על מכירת סמים בפינות הרחוב, אבל בבלופרינט הוא לראשונה החל לדבר בתור איש האסלר של עסקים, מה שיהפוך לסימן ההיכר שלו בשנים הבאות. רק תשמעו אותו סופר מיליונים ב-"U Don’t Know", ומסיים עם הצהרה נוקבת, "אני. לא. אפסיד. אף פעם". עד אותו הרגע הוא חלם להיות בעלים של מותג בגדים, לייבל, אולי איזה משקה אלכוהולי. מאותו הרגע הוא התחיל לחלום להיות בעלים של חברת תקליטים ותיקה, קבוצת כדורסל, חברת סטרימינג - ובסוף הוא גם הגשים את הכל.
אבל עם כל הכבוד לעסקים, הדבר שג'יי זי באמת רצה להוכיח זה מה שראפרים רוצים להוכיח מאז לידת הז'אנר – שהוא הראפר הכי טוב. האגרסיה הטהורה של "Takeover" שכוונה לנאס, מוב דיפ וכל מי שאי פעם ניסה לזלזל בג'יגה נחשב עד היום לאחד מהרגעים הגדולים בתולדות ההיפ הופ, אבל הוא היה רק הרכיב הלוחמני. הראפ של ג'יי, שתמיד ניחן בתחכום לצד ישירות, הפך למורכב יותר, רגיש יותר, כן יותר, וכל זה תוך כדי שמירה על הרכיב שעושה את ג'יי זי למה שהוא - היכולת שלו לפנות לקהל הרחב של אמריקה מבלי לאבד את הרחוב של ברוקלין. הוא ליהטט בין להיטים כמו "Girls. Girls, Girls" לשירים סודקי לב כמו "Song Cry" ושירי ראפ טהורים כמו "Renegade" בקלילות שתהפוך למותג שלו. האמירה היתה פשוטה – אין משהו שג'יי לא יכול לעשות.
הבלופרינט, אם כן, היה השרטוט של ג'יי למי הוא הולך להיות מעתה והלאה - אבל התפשט הרבה מעבר לכך. במידה רבה, הוא שינה את הנרטיב של ההיפ הופ גם באיך תופסים את המשחק מעכשיו, וגם באיך המוזיקה אמורה להישמע. האלבום בוסס ברובו על סימפולי סול ישנים, מורשת ישנה בהיפ הופ שננטשה במהלך שנות ה-90' (בעיקר בגלל חוקי זכויות יוצרים שהפכו את מלאכת אישור הסימפולים ליקרה למדי), וחזרה במידה לא מבוטלת בזכות האלבום הזה ושני מפיקיו העיקריים שהיו דאז כמעט אנונימיים: ג'אסט בלייז, שהפך לימים לאחד מהמפיקים האהובים בז'אנר, ואחד, קניה ווסט, אולי שמעתם עליו, שפחות או יותר פרץ לראשונה כמפיק באותו אלבום.
ביום בו קרסו התאומים נולד אייקון ניו יורקי חדש, אייקון שהונצח במיתולוגיה של ההיפ הופ. הראפר שבונה בראשו את בתי הראפ המורכבים ואפילו לא צריך לכתוב אותם על דף, זה שיצר והקליט שבעה משירי האלבום באותו היום, ההוא שגדל בפרויקט מרסי המטונף והפך לכוכב ההיפ הופ הגדול בעולם. הוכחה ניצחת לכך שיש אמת קטנה, גם אם נדירה, בחלום האמריקאי.
אחר כך עוד תגיע האימפריה, הביונסה, החברות עם נשיא ארה"ב, אבל כשהבלופרינט יצא - ג'יי זי רק רצה להוכיח לכולם את מה שהוא ידע - שהוא כאן להישאר יותר זמן מכל ראפר לפניו, שהוא הולך להראות לכולם את הדרך להצלחה, שהוא הולך לנקום את העלבון של הקולד קראש. ממרחק 20 שנה אפשר להודות בפה מלא: וואלה, הוא צדק בהכל.