ברצוני לדבר על נושא שמאוד מטריד את מחשבותיי בזמן האחרון - מחירי הדירות בתל אביב.
רק היום בדקתי, מתוך כוונה טהורה וחיובית לעבור עם שותפה מגניבה ביותר לדירה, כמה אופציות של דירות במרכז תל אביב.
הופתעתי לגלות שמחיר שכירת חדר בינוני מינוס, בדירה בינונית מינוס, באיזור בינוני פלוס מינוס, בשותפות עם עוד בנאדם, רק מתחיל ב2000 ש"ח.
רק מתחיל!!
איך אמן אמור לטפח את האמנות שלו, את הקריירה שלו, להתאמן שעות על גבי שעות בנגינה, לכתוב טקסטים וליצור מנגינות ולחנים, או לחלופין לצייר על קנבסים, לעצב בגדים, גרפיקות ואנימציות, לכתוב מאמרים וספרים, כשהוא צריך לעבוד סביב השעון רק כדי לשלם בסוף החודש לעזרא בעל הבית את שכר הדירה? שלא נדבר על ארנונה, חשמל, אוכל, אוכל לחתול, בילויים מינימיליים ועוד הוצאות בסיסיות?
הפער בין הרצון לחיות ברמת חיים סבירה שנעים לך בבית שלך וכיף לך לחזור אליו לאחר יום עבודה/לימודים מתיש, ואתה מרגיש את הביתיות, חום ואהבה, בסיטוצאיה שאתה לא נגעל להכין לעצמך חביתה במטבח ששיפצו או ניקו אותו בפעם האחרונה בשנת 1960, לבין המציאות הקשה שמכה בי כשאני מבינה שאין לי סיכוי לשלם סכומי עתק שכאלה, מאוד מתסכל אותי.
הנושא הזה מקשר אותי לעוד סוגייה חשובה שלפי דעתי מאוד בולטת ברימון.
לפי ניסיוני האישי והמר, הגעתי למסקנה שקשה מאוד לשלב עבודה יומיומית ולימודים מלאים באוניברסיטה, או במכללה.
אני מורידה את כובעי בפני אלה שמצליחים ללמוד במוסד כלשהו, להשקיע ובאמת להפיק תועלת והנאה מהלימודים, לשלם שכר דירה חודשי בתל אביב היקרה, לפרנס את עזרא בעל הבית החביב וידידנו הקרוב, וכל זאת - בשילוב של עבודה יומיומית שלוקחת אינספור שעות בשבוע וכמובן המון אנרגיות.
אני חושבת שזה אחד הדברים הקשים ביותר שאנשים בגילי ובסביבתי נאלצים להתמודד איתם.
לעומת זאת, קיימת אוכלוסיה שלמה של אנשים שעשויים מברזל שיום יום קמים ומצליחים לשלב את 2 הדברים האלה, באומץ וגבורה יש להוסיף, וגם להפיק תועלת מכל המצב.
ברימון, זה בא לידי ביטוי בכך שבהחלט אפשר לראות 2 סוגים של התנהלות: אלה שמשקיעים, משתתפים בכל פרויקט, מכינים שיעורים, עירניים ורוצים ללמוד, וכמובן לא עוסקים בשום פעילות אחרת - ולא עובדים בעבודה שתופסת להם אנרגיות וימים שלמים. ומצד שני, יש את האנשים הכל כך מוכשרים שאני אישית הכרתי ושהיו חברים טובים שלי, שרוצים לקחת חלק, רוצים ללמוד ולהשתפר, אך המציאות לא נותנת להם. וכך בדיוק זה נהפך למצב בלתי אפשרי כשהעבודה לוקחת לך חצי מהחיים.
כדי לעשות אמנות, צריך חופש ושלווה.
בנאדם שממהר, לחוץ ובעל אינספור התחייבויות קודמות, שלא קשורות לאמנות שלו, יתקשה לעשות זאת, וזה חבל.
בשנים שהייתי חופשייה ללמוד בשאננות, לקחת את הזמן ולנצל כל פיסת מידע שקיבלתי ברימון, התקדמתי והשתפרתי ולמדתי המון. בשנים שלא יכולתי להרשות לעצמי להיות אמנית תפרנית, פחות השקעתי ופחות למדתי. כך לבסוף פחות התפתחתי מבחינה לימודית וגם ביצועית. כך קרה שבמשך שנה שלמה לא כתבתי שיר. וזאת מפני שלא הייתי בסטייט אוף מיינד הנכון, שאצלי דורש המון זמן וחופש מתוך המטרה הסופית שהיא ליצור.
בסופו של דבר, אני רק אומרת, שעל מנת שאנשים ישארו שפויים, האמנים וגם הלא אמנים, כל מה שאני רוצה, ומבקשת - זה שיורידו את מחירי השכר דירה בתל אביב!!!!!!!!
and they all lived happily ever after.