רגע קבלת הדין לא היה דרמטי. ישבתי מול הלפטופ בשעת צהריים, והזמנתי תכשיר באינטרנט. 85 שקל בבקשה, ועוד 19 שקל דמי משלוח. 19 שקל? לא קצת מוגזם? טוב, שיהיה. זה לא הרגע להתקמצן, הזמן גם ככה אוזל.
בכך באו לסיומם כמה ימים של שיטוטים באזורים הלא כיפיים של האינטרנט. אתרים שבהם מתכנסים גברים אלמוניים בדרגות הקרחה שונות, מחפשים פתרונות לשיערם הנושר. עמודים על עמודים של טקסטים לא ערוכים, ובהם השוואות בין תכשירים ובתי מרקחת. מינוקסי 2% ו-5% ו-10%, בקצף או בתמיסה, עם ריח ובלי, פרופסיה למתקדמים שבמתקרחים, תופעות לוואי מאיימות, מה אפשר להשיג בארץ, מה מצריך מאמץ בינלאומי. שאלות שנכתבו ב-2011 בפורומים מעוצבים רע, נענות בשתי שורות לקוניות בידי הדוקטורים או נותרות גלמודות לעד.
אלה לא המקומות הווירטואליים שחלמתי להסתובב בהם בגיל 28. העדפתי לדמיין את עצמי בפורומים כמו "תמיכה לאנשים שעשו אקזיט במיליארדים וכתבו את הרומן הישראלי הגדול". לזכותם של האתרים למקריחים החדשים ייאמר שהם גילו לי שאת התרופה שהזמנתי מייצרים בהודו. הייתי פעם חודש בהודו, דווקא לא אחרי הצבא, וקניתי שם משחה שהורגת יתושים ברדיוס של קילומטר. אני סומך על ההודים שיצילו את השיער שלי, או שיהרגו גם אותו. הכל חוץ ממצב הביניים המביך הזה.
נשירה, כאן קודקוד
אם יש פרסומת שלא הבנתי במשך שנים, היא זאת שעוסקת במקריחים הסקפטיים. איך אפשר להיות סקפטיים כשזה מגיע לשיער נושר? הוא פאקינג נושר. נשאר על המברשת. משאיר קרחות קטנות במקומות שקודם לא היו בהם קרחות קטנות. מה יכול להיות יותר ברור מזה?
הכל, מסתבר. הכל יותר ברור מזה. כבר שנתיים שאני מנסה בכל יום להבין אם משהו השתנה שם למעלה. הדלילות הזאת בקודקוד תמיד היתה שם, נכון? זה ככה אצל כולם. וקו השיער שלי תמיד היה גבוה, לא? המצח שלי פשוט גדול מדי. ואולי סתם שכחתי להסתרק אתמול, ובגלל זה הבוקר העסק נראה דליל מהרגיל. והספר הזה פשוט לא יודע מה הוא עושה ואיך להחזיק מספריים, ורק בגלל זה המראה הקטנה והשטנית, שהוא מציב מול המראה הגדולה, חושפת שהקרחת הקטנה בקודקוד התפשטה לאזורים הסמוכים.
כי זה פשוט לא הגיוני שאני מקריח עכשיו, זה עדיין לא הזמן. רק לפני רגע (טוב, עשור) סיימתי תיכון. זו היתה תקופה שלבשתי בה חולצות של להקות מטאל, וניסיתי לגדל שיער גולש כמו של חבריהן, שיתאים לגיטרה השחורה והקשוחה שלי. בפועל למדתי לנגן ארבעה אקורדים, ובמקום שיער גולש יצאה לי גרסה בלונדינית ומשונה של אפרו. לפחות הייתי מקורי, מקורי ושופע שיער. עכשיו אני פשוט עוד גבר שקונה בגדים ב-H&M ומתקרב לגיל 30 עם דלילות יתר באזור הראש.
אני נתקל בגברים כמוני בכל מקום. ברחוב, באוטובוס, בעבודה. כולם יודעים שהישראלים מקריחים בהמוניהם, ובגיל צעיר. אחת מצורות הבילוי הנפוצות והסמויות בנסיעות לאירופה, אם אפשר לקרוא לזה בילוי, היא בהייה מלאת קנאה בבלוריות מטופחות של גברים מקשישים. בישראל, למרבה המזל, אין הרבה כאלה, אבל ההורים מספרים שבדור שלהם הקרחה נחשבה לבעיה של גיל העמידה. אולי זה הסטרס הקולקטיבי, אולי הגנים, אולי ההתחממות הגלובלית. התוצאה אותה תוצאה, והיא הגיעה גם אלי.
התחלתי להפנים את זה כשפעם, לפני שנה או יותר, שיחקתי עם בת זוגי במשחק המנחם "עדיין היית אוהב/ת אותי?". זה משחק מקובל בקרב זוגות שצברו מספיק קילומטרז' כדי לא לחשוש שכל אמירה חסרת טאקט תוביל למריבה או לפרידה. אחרי שהתחייבנו לשמור אמונים גם אם אחד מאיתנו ישמין ב-30 קילו, או יתמכר לקוקאין, או יעשה לייק ליאיר לפיד, היא הבטיחה: "אני אוהב אותך גם אם לא יהיו לך שיערות על הראש". "את חושבת שאני מקריח?", שאלתי. "בטח", היא ענתה מיד. בנס לא נפרדנו.
או שיער, או סקס
הדרכים שניסיתי לטפל באמצעותן בהקרחה הסלימו לאט ובהדרגה. זה התחיל בתרופה טבעית משונה ששאלתי מאבא שלי, שמקריח כבר עשרות שנים אבל לא מגיע לקרחת של ממש, כמו אכילס והצב בפרדוקס ההוא. אני לא מאמין גדול בתרופות טבעיות. מבחינתי, אם יש בזה פחות מחמישה חומרים סינתטיים ורצוי רעילים, צריך לשים את זה בעציץ ולא על הגוף. ובכל זאת ניסיתי. מרחתי שלוש פעמים בשבוע את התכשיר על הראש, מסריח את הבית וגורם לבת הזוג להתגעגע לימים שהקרחתי בשקט. התוצאה היתה... אני לא בטוח. נדמה לי שהשיער היה קצת עבה יותר. אבל אולי זאת היתה רק אשליה אופטית, מאמץ גמלוני של המוח להרים לי קצת.
אחר כך קראתי באיזה בלוג שאולי הבעיה שלי היא מחסור בטסטוסטרון. זאת צרה שגברים לא מודעים אליה, הזהיר הכותב. היא גורמת לחוסר אנרגיה, לקשיי שינה, וכן, גם להקרחה. רצתי עם המידע הזה לרופא שלי, שהסתכל עלי בהתנשאות השמורה לדוקטורים שנתקלים בעוד אידיוט שיודע לגגל. "אני מוכן לשלוח אותך לבדיקות", הוא אמר, "אבל אם כבר, יש לך דווקא עודף טסטוסטרון. צורת ההקרחה שלך היא גברית". עודף טסטוסטרון! צורת הקרחה גברית! בתור בחור קטן ממדים, אני לא זוכה בכל יום לפרגונים כאלה. ניפחתי את השרירים שאין לי ויצאתי משם מרוצה. לשיער זה עזר קצת פחות.
עכשיו, אחרי אינספור דחיות, הגעתי לשלב השלישי במסע להצלת השיער. הפעם זו תרופה אמיתית, לא מהטבע. עם תופעות לוואי והכל. באינטרנט מזהירים שאני צריך לצפות לגירוד ואדמומיות בשלב הראשון, ושהבעיה האמיתית היא שזאת תרופה שצריך לקחת במשך כל החיים. אם מפסיקים, הנשירה לא רק חוזרת - היא גם מתחזקת, כי הזקיקים כבר התרגלו לטיפול התומך.
וגם זה, מזהירים הרופאים, לא יספיק בסופו של דבר. התרופה רק מטפלת בסימפטום שהוא הנשירה, לא בהורמון שגורם לה. אתה רוצה להיכנס באמת לעובי הקורה? יש גם תרופות שעושות את זה, יקירי. הן רק עלולות לקחת ממך דבר אחד, קטן: את היכולת והרצון לעשות סקס. זה כמו במערכון ההוא של החמישיה הקאמרית: או שלום או ביטחון. או שיער או סקס. להיות אדם בוגר זה לקבל החלטות קשות.
סופו של מעיין הנעורים
אובדן השיער מבאס, אפילו מאוד, אבל זה לא הסיפור האמיתי של ההקרחה. הצרה האמיתית כאן זאת ההבנה שהחיים לא בהכרח הולכים להשתפר בעוד יום הולדת או שניים. שיש סיכוי סביר שהם יהפכו גרועים יותר.
גברים צעירים, בתקופה הנוכחית, נהנים ממתנה אדירה בדמות נעורים ארוכים במיוחד. בניגוד לנשים צעירות אנחנו לא נתונים תחת אימת השעון הביולוגי, שמכתיב להן מתי להחליט לגבי ילדים, וגם הלחץ עלינו להתחתן ולהתמסד נמוך בהרבה. אם הגענו מרקע טוב מספיק אנחנו יכולים להגיע לגיל 30 במין דשדוש נינוח, לומדים ופורשים ועובדים ומובטלים ומחפשים את עצמנו ומשחקים באקסבוקס ומדליקים ג'וינט, ומאמינים שהכל יסתדר, שיש עוד המון זמן.
ההקרחה המוקדמת היא הממנטו מורי של הדור שלי. התזכורת הראשונה, המקוממת, שהזמן כן עובר. שמה שאנחנו עושים עכשיו בכל זאת נחשב, שמעיין הנעורים הזה לא נצחי. שיום אחד נצטרך את הפנסיה שאנחנו לא מקבלים היום, כי כולנו עובדים פרילאנס. שהרפואה המודרנית אמנם הולכת ומשתכללת, אבל לא בטוח שתפתור את המחלות שעוד נסבול מהן. שאם יהיה לנו מזל ונאריך ימים, יום אחד הנכדים שלנו יקפצו אלינו לביקור בדיור המוגן, יחפשו את התכשירים שקנינו נגד הקרחה, ויבינו פתאום שגם להם מצפה גורל דומה. ואת התזכורת הזאת נעשה הכל כדי לשכוח.