מה גורם לאח להרוג את אחיו?

דודי דיגמי, מובטל שמתפרנס מעבודות מזדמנות, נוסע לפגוש אינסטלטור שאולי יסכים להעסיק אותו. הוא נוהג ברחובות פתח תקווה בסביבות השעה שתיים בצהריים, יש לו חצי שעה לשרוף עד הפגישה, והוא מחליט לעצור ולאכול בפלאפל "גלעדי" ברחוב הנביאים בעיר. ההחלטה האגבית הזאת תסתיים בטרגדיה שתקרע את משפחת דיגמי כולה.

"בדרך לפלאפל ראיתי את אחי ניסים", ישחזר דיגמי בחקירתו במשטרה. "נסעתי ברחוב הנרייטה סולד וראיתי אותו רוכב על אופניים צהובים בנתיב הנגדי. החלטתי לעשות פרסה כדי לדבר איתו ועצרתי את הרכב בצד. יצאתי החוצה, לא רצתי. הלכתי רגיל. דיברתי איתו. התחילו הקללות. למה עשית לי את זה, התחילו המכות, דחיפות, בוקסים, דחפתי אותו על האופניים, דרכתי לו על הרגל. ראיתי מלא מלא דם. הבאתי חולצה וניסיתי לסגור את זה. ראיתי שזה לא עוזר והמצב מחמיר. הייתי בהלם, בשוק, וברחתי מבוהל".

התיאור של דיגמי מבלבל ומחריד כמו הפרשה כולה: גבר שהרג את אחיו, וזוג הורים שבעקבות המעשה נאלץ להתמודד עם החלטה מוסרית איומה - האם להתנתק מבנם או לנסות להציל אותו מחיים שלמים מאחורי הסורגים, למרות שאין כל ספק שהוא הרג את אחיו הבכור?

"זה סכסוך עמוק וממושך, שנאה תהומית בין שני אחים עם מבנה אישיות מאוד שונה", מסביר קצין משטרה את הרקע לטרגדיה שאירעה ב-21 בנובמבר 2016. "התחושה היא שמדובר באח מוצלח פחות שקינא באח מוצלח יותר, תיק שמזכיר את סיפור קין והבל".

לא שקרן, לא רוצח

במשטרה סיפר דודי דיגמי שמותו הטראגי של אחיו היה תאונה. לדבריו פרץ ביניהם ויכוח שבמהלכו נפל ניסים על אופניו ונחתך. "אתה רוצה לומר לי שהוא נחתך מגלגלי השיניים של האופניים?", שאלה אותו חוקרת. "כן", השיב דיגמי. "הוא הרביץ לי ואני פשוט הגבתי לו חזק ונפלתי גם פעמיים על הרצפה. הוא נחתך ממערכת הפדלים. היה לנו סכסוך פעם, מזמן. תמיד אנחנו רבנו מכות".

דודי לא סיפר לחוקרים את מה שמסרו עדי ראייה למעשה: שהוא רץ לעבר אחיו ניסים, שהיה בגבו אליו; שניסים כלל לא התגרה בו ואפילו לא הבחין בו; שהוא שלף סכין מטבח שהיה ברכבו ודקר את אחיו שש פעמים באזור הירך, אחת מהן בעורק הראשי; ושהוא הותיר את ניסים ברחוב, גוסס מאיבוד דם שהוביל למותו.

"מה עבר לך בראש שאתה רוצה לעשות לו?", שאלה החוקרת את דודי. "פוצצתי אותו מכות והוא גם פוצץ אותי מכות", השיב הנחקר. "מכות רבנו, פיצוצים. לא היה שום אולר ושום דבר אחר".

"אתה רצחת את אחיך?", הקשתה השוטרת. בתמליל החקירה נכתבו שתי מילים על התגובה לשאלה הזו: "דיגמי: שותק".

א', נהג אוטובוס בחברת "אפיקים", היה עד למפגש הטראגי בין האחים. "אני נוהג במהירות של 30 קמ"ש ולפתע חולפת מכונית יונדאי במהירות, לא נסיעה רגילה, היא נראתה רודפת אחרי מישהו", תיאר א' במשטרת פתח תקווה. "הנהג עצר בפתאומיות בצד ימין של הכביש ויצא ממש בריצה מהדלת של הנהג. הוא החזיק סכין גדולה עם להב באורך של 30, 40 ס"מ. הוא לא צעק שום דבר, רק רץ לכיוון אדם שרכב על אופניים והתחיל לדקור אותו, לדעתי ארבע פעמים [...]. לא היה שום סיכוי לרוכב האופניים".

א' סיפר שלא פתח את דלתות האוטובוס מחשש שמדובר באירוע לאומני שעשוי לסכן את חיי הנוסעים שלו, ומסר שאחת מהנוסעות התקשרה למוקד 100 במשטרה ולמד"א כדי לדווח על המקרה. הוא גם צייר לחוקרים את הסכין שהחזיק דודי. על פי החשד, דודי העלים את הסכין זמן קצר לאחר המקרה. נכון להיום הוא טרם נמצא.

א' סירב להתעמת עם דודי פנים מול פנים בחדר החקירות. "אני לא רוצה שייראה אותי", הסביר לשוטרים. דודי עצמו נעצר זמן קצר לאחר האירוע על ידי חוקרי תחנת משטרת פתח תקווה ונלקח לחקירה כשכתמי הדם של אחיו על פניו. הוא הכחיש שהתכוון לפגוע באחיו וטען שהזמין למקום אמבולנס. "אתה רוצח ושקרן", הגיב אחד החוקרים. "לא התקשרת לשום אמבולנס".

"אני לא שקרן ולא רוצח", השיב דודי. "אם הייתי רוצה לרצוח אותו אז הייתי נותן לו (הכוונה לדקירה – ש.א) בגרון או בלב. אני רק דרכתי עליו עם האופניים וירד לו דם".

על קנאת חינם

13 שנים הפרידו בין דודי (30) לניסים, שהיה בן 41 במותו לפני כשנה וחצי. הוריהם, צביקה ולאה, הביאו לעולם שני בנים ושתי בנות. ניסים היה הבכור, דודי השלישי.

האב צביקה עלה ארצה מעיראק ב-1951 עם הוריו, שנפטרו שניהם ממחלה כשהיה בן עשר. לאחר מותם גידלה אותו אחותו. הוא התגייס, הגיע לסיירת מטכ"ל וזמן קצר לאחר מלחמת יום כיפור נישא ללאה, עקרת בית שגידלה את הילדים. המשפחה התגוררה בתחילה בקרית ביאליק ובהמשך עברה לפתח תקווה.

"אני מאחל לכולנו הורים כאלה. הם דאגו לכל מחסורם", אומר חבר המשפחה. "נכון שצביקה נעדר לא פעם מהבית בגלל השירות בסיירת, אבל הילדים גדלו על ערכים ומוסר, חונכו להיות בני אדם טובים לסביבה ולכבד איש את רעהו".

למרות פער הגילים ביניהם, דודי וניסים גדלו בבית אחד במשך שנים רבות. שניהם העדיפו להתגורר בבית הוריהם כבגירים כדי לחסוך בתשלום שכר דירה, ובשנים הראשונות הסתדרו זה עם זה. אלא שבהמשך השתבשו העניינים ביניהם.

לא רק מניין השנים הפריד בין האחים. ניסים ניהל עסק עצמאי בתחום הריהוט וההנדסה, היה אתלט שעסק בספורט אתגרי ורוכב אופניים מקצועי, תמיד מוקף בחברים וגם בנשים. הוא עבד בתחום ההנדסה, אהב את החיים הטובים, בילה במועדונים ויצא לעתים קרובות למסעדות גורמה. אחיו דודי הוא תמונת ראי שלו, טיפוס סגור ומסוגר שלא שיתף את הסובבים אותו במחשבותיו, מיעט לדבר ומיעט לצאת לבלות. כילד סבל מדיסלקציה והתקשה בלימודים ("עד גיל שש הוא בכלל התקשה בדיבור", אומר מכר של המשפחה). בבגרותו עבד בעבודות מזדמנות - גינון, שיפוצים, שטיפת מכוניות ואינסטלציה.

התחביב המשותף היחיד של האחים היה רכיבה, לרבות רכיבת אקסטרים. אלא שהם מעולם לא רכבו ביחד. "ניסים היה רוכב על אופני שטח עם חברים, ודודי מתבודד. רוכב לבד על אופנוע או אופניים. הוא לא היה יכול להיות במחיצתו של דודי, הוא היה מחרפן אותו. היה ביניהם הרבה דם רע, הם היו טיפוסים תחרותיים, וזה גרם להתנגשויות".

בתצהיר שהגישו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד טרם מתן גזר דינו של דודי, בני משפחת דיגמי תיארו כך את החיים בבית: "כמו בכל משפחה היו גם אצלנו לעיתים חיכוכים ומריבות, אבל אחרי יום-יומיים כבר היינו משלימים ותמיד דאגנו ועזרנו אחד לשני. למרות שגדלנו בשכונה לא קלה מבחינת האוכלוסייה, כולנו הפכנו לאנשים נורמטיביים ופרודוקטיביים. מה שקרה זעזע את עולמנו".

מנגד, מקורב למשפחה מתאר מסלול של התנגשות ידועה מראש: "דודי היה עוף מוזר מאוד, הכבשה השחורה במשפחה. ניסים לעומתו היה הילד האהוב על כולם, אחד שהיו לו מטרות ושאיפות ושהלך לו חלק בחיים – ספורטאי, תלמיד מצטיין. בשלב כלשהו נוצרה איזו קנאה שבערה בדודי".

אם דודי פיתח בסתר קנאה וטינה כלפי אחיו הבכור, איש מבני המשפחה לא שמע ממנו על זה. הוא נהג להתבודד, לא התחבר לשאר בני הבית ולא שיתף אותם במתרחש בחייו. "הוא לא היה מחובר לאף אחד", העיד האב צביקה במשטרה. בן משפחה אחר מחדד: "דודי תמיד היה מופנם. אפשרנו לו את זה כי חשבנו שהוא ימצא את דרכו בחיים. הוא תמיד עבד, מעולם לא ישב בבית, אבל הוא היה טיפוס שאהב להתבודד".

בשנה שקדמה לטרגדיה נפרד דודי מחברתו ובני משפחה מספרים שהפרידה דחפה אותו לדיכאון. ניסים מצדו התחיל להרגיש את השפעת הגיל: הוא תמיד רצה ילדים, וכרווק בן 41 חי בתחושה של החמצה ותסכול. "בגלל המרמור הזה ניסים היה שותה אלכוהול", סיפרה אחת האחיות בחקירתה במשטרה. "הוא לא התחתן, רצה ילדים, היה מתוסכל וזה גרם לו לשתות מדי פעם. אבל תמיד היה אפשר לסמוך עליו והוא היה אהוב על כולם. דודי לעומת זאת אפילו לא ישב לאכול איתנו בארוחות משפחתיות".

האחות השנייה העידה על דודי: "תמיד היו לו קשיים חברתיים. הוא לא ידע לדבר ולהתבטא לא ידע להעביר מה הוא רוצה. כתוצאה מכך היו לו הרבה אגרסיות וזה בא לידי ביטוי בקללות, עצבים כל הזמן. נוצרנו בינינו חיכוכים והפסקנו לדבר".

אפילו הפרידה לא עזרה

בין ההסתגרות של דודי לתסכול של ניסים, השהייה של שני האחים הבוגרים באותו בית הפכה לנפיצה בשנה האחרונה לחייו אל האח הבכור. המריבות בין השניים הלכו וגברו והחיים בבית נעשו בלתי נסבלים: צעקות, איומים, מכות.  

תשעה ימים לפני הרצח הגיש דודי תלונה במשטרה נגד אחיו בגין תקיפה בנסיבות מחמירות, שלפי עדותו אירעה כחצי שנה קודם לכן. בתחנת המשטרה טען דודי כי ניסים התעמר והתעלל בו במשך תקופה ארוכה וכי הגיש נגדו תלונה קודמת, שמאוחר יותר החליט לבטלה.

כשהתבקש לתאר את התקיפה לכאורה של ניסים, דודי סיפר לחוקרים שאחיו הבכור שבר לו את הקרסול במהלך מריבה שפרצה ביניהם בבית הוריהם: "אח שלי שהוא הדם שלי [...] הרביץ לי מכות רצח. היה מתעלל בי פיזית ונפשית".

חוקר: "למה שאח שלך ירביץ לך?".

דודי: "היינו רבים כל הזמן. התגריתי בו והוא התגרה בי. הוא הביא לי בעיטה חזקה מאוד. אני מתוסכל עם עצמי. אני במשבר. ניסיתי גם להתאבד באמצעות כדורים כמה חודשים לפני כן".

בשלב אחר של העדות אמר דודי על ניסים: "הוא הרס לי את החיים. התלוננתי עליו והוא תקף אותי, אני לא תקפתי אותו. אפילו לא התגוננתי. הוא נתן לי בעיטה חזקה בהפתעה ואני נפלתי והוא הלך". בתגובה להצעת השוטרים לערוך עימות בין השניים אמר אז דודי: "אני לא מוכן להתעמת איתו, אני לא מוכן לראות אותו בכלל. הוא הרס לי את החיים. אני לא מדבר איתו ואני לא בקשר איתו".

האב צביקה אמר בעדותו במשטרה ש"ניסים היה תוקפני מילולית עם דודי, אני לא יודע למה הוא לא אהב אותו". הוא אישר שדודי סיפר לו על מכות שקיבל מניסים, אבל אמר שהאחרון הציג את הדברים כמריבה שולית סביב הפרעה בשעת השינה. אחת האחיות הוסיפה בהקשר הזה: "ניסים היה אומר שדודי עושה לו רעש עם מוזיקה בכוונה. דודי רצה להציק לניסים, לא בטוחה מה הסיבה [...] לדודי יש בעיות של תקשורת וקשה לו להביע את הרצונות שלו. לדעתי עם ניסים הוא הוציא את כל המרמור. ניסים בדרך כלל לא ענה לו, לא נכנס איתו ראש בראש אלא הכיל אותו, אבל זה נתן לדודי פתח להמשיך להציק לו ולהקניט אותו".

כשלושה חודשים לפני הטרגדיה החליטו צביקה ולאה דיגמי להיפרד. האב נשאר לגור עם דודי והאם עברה להתגורר עם ניסים. "לאה לא הייתה יכולה לסבול יותר את המריבות בין דודי לניסים. היא חיפשה שקט", אומר קרוב משפחה. "זה משהו שליווה אותה כמעט כל החיים ופשוט נמאס לה, אז היא החליטה לעבור לבית אחר. היא חשבה שהריחוק בין שניהם ירגיע את המתיחות ביניהם, ייתן קצת שקט לכולם, אבל לצערי זה לא קרה. אף אחד לא העלה בדעתו שדודי יהרוג את ניסים".

להציל מה שאפשר

מותו של ניסים ריסק את משפחת דיגמי. "אנחנו לא מאמינים שזה קרה לנו", אמרה אחת האחיות במהלך המשפט. "אימא שלי כבר לא מתפקדת, כואב לה על שני הצדדים. היא רוצה את שניהם לידה. האחיינים חושבים שדודי בחו"ל ומחכים שיחזור הביתה".

לאחר בחינה מעמיקה של התיק הוחלט בפרקליטות מחוז מרכז להגיש נגד דודי כתב אישום בגין הריגה, לאחר שהגיעו למסקנה שלא התכוון לרצוח את אחיו. על פי כתב האישום שהוגש נגדו, דודי תקף את ניסים כנקמה על הפגיעה בקרסולו, שהגבילה משמעותית את יכולתו לנוע ולרכוב. העובדה שדודי דקר את אחיו ברגליו נתפסה כתומכת בטענה הזו, ובאותה מידה סייעה לטענתו של דודי כי לא התכוון להרוג את אחיו אלא רק להשיב לו כגמולו. כך נחלץ מתיק רצח שהיה מכניס אותו למאסר עולם, אבל הוא כן נמצא כשיר נפשית לעמוד לדין, ועדיין היה עשוי להישפט לתקופה ארוכה מאוד: העונש המקסימלי על הריגה בישראל עומד על 20 שנה.

זה היה הרגע שבו נאלצה משפחת דיגמי לקחת את ההחלטה הבלתי האפשרית שלה - והיא בחרה לתמוך בדודי ולסייע לו כדי לא לאבד גם אותו. במשפחה החליטו להפוך עולמות כדי שלא ייכלא לשנים ארוכות ושכרו את עו"ד קובי שעיה, שהגיע להסדר טיעון עם התובע שלפיו יודה דודי באישום בהריגה וייגזרו עליו רק תשע שנות מאסר בפועל.

קשה לתפוס את משקל ההחלטה שנאלצה משפחת דיגמי לקחת, אבל בתצהיר שהגישו לבית המשפט עשו בני המשפחה כמיטב יכולתם להסביר מה עבר עליהם מאז המקרה ומדוע הם מבקשים להקל בעונשו של דודי: "מאז האירוע החיים שלנו נהרסו. מבית שמח ומלא אנשים הפכנו לבית ריק, שאין בו שמחה. הבית קפא מאז האירוע. אנחנו אפילו לא חוגגים את החגים כמו בעבר. גם כאשר מתקיימת ארוחה משפחתית אנחנו משאירים שני כיסאות ריקים, אחד לניסים ואחד לדודי. האם לאה בקריסה טוטאלית. היא רק יושבת ומבכה את חייהם של שני הילדים שלה".

בהמשך כתבו בני המשפחה כי הם סובלים ייסורי מצפון על כך שלא סייעו לדודי: "אנחנו אבלים על ניסים והוא חסר לנו, אבל אנחנו מרגישים רגשות אשם קשים לגבי האירוע וחשים שאולי לא היינו שם מספיק בשביל דודי בימים שקדמו לאירוע [...] הוא סבל מאוד ואנחנו חוששים שלא היינו שם מספיק בשבילו. אנחנו רוצים שדודי ירצה את העונש הקצר ביותר האפשרי. ברור לנו כי כשהוא יחזור הביתה, הבית לא יהיה שמח ולא ייעלמו הקושי והעצב. יחד עם זאת יהיה קל קצת יותר. בארוחות המשפחתיות יהיה כיסא אחד ריק ולא שניים".

עורך דינו של דודי, קובי שעיה, ציין בפני השופטים כי מרשו הביע חרטה וצער על המעשה ועל אובדן אחיו, הודה בהריגה ולקח עליו אחריות. זה היה אחד משיקולי השופטים כשאימצו לפני כחודש את הסדר הטיעון של דודי עם פרקליטות המדינה וגזרו עליו תשע שנות מאסר בפועל. אם ינוכה לו שליש, הוא יוכל למלא את אחד הכיסאות הריקים כבר בעוד שש שנים, ב-2024. "לצד החומרה שבקטילת אדם צעיר ניצבים שיקולים רבים שאינם שכיחים", הדגישו השופטים בהחלטתם. "מדובר במי שהייתה לו מערכת יחסים מורכבת עם אחיו המנוח".

האב צביקה סיכם בעדותו במשטרה את הטרגדיה שעברה על משפחתו במילים: "זו מכה מאלוהים לאבד את שני הילדים". במהלך משפטו של דודי התייחס אביו לגידול בניו, ואולי מבלי דעת הסביר את המניעים הנפשיים להחלטה הקשה להתייצב לצד הבן שהרג את אחיו. "גדלתי במעברה, ההורים שלי נפטרו, ומה שאני לא קיבלתי נתתי לילדים", אמר צביקה דיגמי בדמעות. "התאמצתי לתת להם הכל, אבל הייתי 28 שנה בקבע, ביחידה מובחרת. לא הייתי הרבה בבית. אני בן 67 ולא הספקתי לראות אותם. אני לא צעיר ואני רוצה אותם, זה מה שאני מבקש. הפסדתי אחד, אבל את השני אני יכול להציל".