קרה לכם פעם שעישנתם גראס כל יום, כל היום, ואז הפסקתם בבת אחת - כי החלטתם, כי נעלם הבנאדם, כי ככה? מניסיון רב-פעמי, זה לא נעים. השינה נעלמת לפחות לכמה לילות, וכשהיא חוזרת זה עם חלומות זוועה; הסטטוס הנפשי מתייצב איפשהו על הסקאלה שבין דיכאון לריקנות; יש איזה זרם תת-הכרתי של עצבנות וכעס שמלווה כמעט כל דבר שאתה עושה; ובמקרה האישי שלי, אנשים נעשים מכוערים. כלומר, פיזית. כלומר, בעיניי: זה כאילו שמסך העשן הסתיר ממני כל מיני פגמים ועיוותים ועכשיו הם נחשפים, או לחלופין שהגראס מייפה את הסובבים ועם השכטה האחרונה הם שבים לכיעורם מימים ימימה.    

אמרתי "במקרה האישי שלי" כי פילטר הכיעור של אינסטגראס זה לא משהו שקיים בספרות הרפואית. הסימפטומים האחרים, לעומת זאת, מוכרים. במהדורה החמישית והעדכנית ביותר של ה-DSM, ספר האבחנות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, מופיעות לראשונה ההגדרות "הפרעת שימוש בקנביס" (Cannabis use disorder) ו"תלות בקנביס" (Cannabis dependence), ומצוינים תסמיני גמילה ספציפיים. רובם תחת ההגדרה הכללית "דיספוריה", שזה בול כמו אופוריה רק בדיוק הפוך - חרדה, עצבנות, דיכאון וחוסר מנוחה - לצד הפרעות שינה וירידה בתאבון.

האם מריחואנה ממכרת? כן ולא: ההערכה המקובלת היא שכ-9% מהמעשנים מפתחים תלות. עם זאת, כתב העת Drug and Alcohol Dependence הכניס לאחרונה את המספר הזה לפרופורציה: אחוז המתמכרים לניקוטין, אלכוהול וקוקאין הוא בהתאמה 67.5%, 22.7% ו-20.9%. זה נותן ל-8.9% של הגראס ציון ממכר בקושי.

אני שייך ל-8.9% האלה. תמיד הייתי. גם כשעישנתי כל יום וכל היום, וגם עכשיו כשאני סוגר רבעון בלי שכטה. את ההסבר הכי טוב למצב הזה כתב ארון סורקין בפרק של "הבית הלבן": ראש הסגל ליאו מק'גרי, אלכוהוליסט בגמילה, נשאל אם אחרי שש וחצי שנות פיכחות לא מתחשק לו לפעמים איזה דרינק. "הבעיה היא שאני לא רוצה דרינק", משיב ליאו. "אני רוצה עשרה".

אני רוצה עשרה ג'וינטים. בניינטיז פשוט עישנתי אותם, כי הייתי צעיר ופוחז והגנג'ה הייתה זולה ובשפע וחלשה - ככה שיכולת אשכרה לעשן עשרה ג'וינטים בלי להירדם ב-12 בצהריים - אבל בשנים האחרונות אימצתי שיטת אינטרוולים. בהינתן שהגראס נעשה חזק מדי ויקר מדי, ואילו אני נעשיתי זקן מדי ואבא מדי, המרתי את סטלנות הקבע בחופשות חילוף חומרים. וויקאנד של שלושה ימים וחמישה גרם. אבא מסטול עכשיו.

הבעיה עם השיטה הזאת היא שסופשבוע רגוע מסתיים במקרה הטוב בדודא איומה, ובמקרה הרע – במהדורה מקוצרת של תסמיני הגמילה דלעיל. אתה נזרק בסופ"ש ונמעך בראשון, ואי אפשר לחיות ככה. בטח לא בעבודה חדשה. אז לפני שלושה חודשים, כשהתחלתי לעבוד פה במאקו, גזרתי על עצמי גמילה מלאה.

זה לא היה אמור להיות סיפור. לא אחרי שנים של צריכה פוחתת. אבל עשיתי טעות וברווח שבין העבודה הישנה לחדשה עפתי לשבוע באמסטרדם שלא על מנת לפקוד את בית אנה פרנק. הגיחה ההיא באה אחרי רצף של סופש"י-מותר-לי והפכה את מרץ 2016 לחודש הכי מעושן שלי מאז ממשלת אולמרט. ככה יצא שלהפסיק בבת אחת היה בכל זאת סיפור.

אדם מעשן (צילום: Shutterstock)
הסימפטומים האלה דוהים בחזרה לרגשות נורמליים בתוך 3 חודשים. זה מה שמבטיחים|צילום: Shutterstock

משתגעים על מרי

בקליפורניה, המדינה הראשונה בארצות הברית שהתירה שימוש במריחואנה רפואית, פועל מאז 1989 ארגון בשם "מריחואנה אנונימוס". הוא עובד לפי העקרונות של "אלכוהוליסטים אנונימיים", ומציע סיוע בגמילה ממריחואנה באמצעות מפגשי תמיכה ושיטת 12 שלבים. לא שמעתי על MA לפני שחיפשתי בגוגל Marijuana Withdrawal – תסמיני גמילה ממריחואנה - ולא חיפשתי בגוגל לפני שמשהו נפשי-רגשי התחיל לתת בי סימנים לא סימפטיים ועלה בדעתי שאולי זה קשור איכשהו למדיניות האל-סם שלי. חבל, אם הייתי נתקל בפרסומים שלהם קודם, זה היה חוסך לי שבועות ארוכים של "מה לא בסדר איתי".

הניסיון המצטבר של MA מראה שהסימפטום הנפוץ ביותר של הגמילה הוא נדודי שינה, אבל אני פותר את זה באמצעות תרופת הסבתא "אלכוהול", אז הלאה: הסימפטום השני הנפוץ ביותר הוא דיכאון ישן וטוב (בהחלט). סימפטום שלישי: סיוטים ו/או חלומות מוחשיים במיוחד (רק לפני שבוע הכלבה תקפה את אשתי ואני בתגובה נשכתי אותה עד זוב דם ויקיצה בשלולית זיעה). סימפטום נפוץ 4# הוא זעם, ויש מפרט פנימי: כעס על אש קטנה, עצבנות תמידית, התפרצויות רגעיות; כעס על העולם, כעס על אהובים, כעס על עצמך; כעס על היותך מכור, כעס על הצורך להתנקות. אז כן, תשע פעמים כן.

הכי מדויק במקרה שלי הוא דווקא הסימפטום הנפשי האחרון שמתואר ב-MA. אני מצטט: "תנודות רגשיות הן שכיחות מאוד, עם מצבי רוח שנעים הלוך וחזור בין דיכאון, כעס ואופוריה". כמו שאני קורא את המשפט הזה ומאחזר זיכרונות מהרכיבה בפארק הירקון לעבודה החדשה ובחזרה – פעם עם שיר מטאפורי על השפתיים ופעם עם דמעות מילוליות בעיניים, ואף פעם לא בגלל איזה קיצון מוחשי שבאמת קרה – מגיע הפאנץ' ליין של כל הפאנץ' ליינים: "הסימפטומים האלה דוהים בחזרה לרגשות נורמליים בתוך שלושה חודשים".

היתרון בלקרוא את השורה הזאת אחרי רבעון בלי שכטה הוא התובנה "אה, אז בגלל זה בא לי להתאבד רצוף מאז תחילת אפריל". החיסרון הוא שזה מכריח אותך להכיר ברעילותו של הרעל שלך.

כן, פילגש אכזרית היא מרי ג'יין. כשאתה בעל ואבא היא פילגש במלוא מובן המילה, זאת שאתה בורח אליה מפעם לפעם מהאפור של היומיום, כי זה המקסימום שאפשר לעשות כשצריך גם למלא את חשבון הבנק ולשלוח את הילדה לבית הספר. כשזה ממילא הצטמצם לנקודות ירוקות בתוך האפור, אתה מניח שזה כבר לא באמת כל כך משמעותי, כל כך מגדיר אותך ואת הלך הרוח הנפשי שלך. אבל אתה טועה. הרי היא פילגש. לבוא אצלה זה לשכוח מהכל – מהחוקית ומהילדה ומהצרות ומהעבודה. בהתאמה, ללכת ממנה זה לקבל את החיים שלך בכאפה.

הגראס לקח אותי בעבר למקומות נמוכים, הכי מילולית שיש: אתה לא שוכח את הפעם ההיא שמרוב דודא מצאת את עצמך אוסף פירורים מהשטיח ומעשן אותם מעורבבים בטבק ושערות של הכלב. עשיתי החלטות איומות תחת השפעה, נמנעתי מהחלטות מכל סוג כי הייתי תחת השפעה, ולפחות פעם אחת נהגתי 1,600 קילומטר רק כדי להיות תחת השפעה. ועדיין, דווקא בהיעדרו הרגשתי הכי חזק את השפעת הרעל שלי. שלושה חודשים, ולפחות פעם ביום – כל יום – הנפש מבקשת את עצמה למות? שום דבר שעשיתי תחת השפעה לא מתקרב לזה.

מריחואנה (צילום: Shutterstock)
הגראס לקח אותי בעבר למקומות נמוכים, הכי מילולית שיש|צילום: Shutterstock

חוכמת הרוגעלה

זה לא שכל כך קשה להפסיק, בטח אם אתם שייכים ל-91.1% מהמעשנים שעבורם הגראס הוא רק תחביב קטן. אני מדבר עם איש התקשורת רם גלבוע, שעישן בחייו כמה דברים טובים וכתב על זה כמה דברים טובים, והוא מיטיב לנסח: "סטלן לא מפסיק, הוא לוקח הפסקה. ואני אגיד לך למה, העניין הוא כזה: למה להפסיק לעשן גראס? ברור, אולי לא תרצה לעשן ימים - או שבועות, או חודשים, יהיו סיבותיך אשר יהיו - אבל ברגע שכבר עישנת ונהנית מזה, למה שתרצה למנוע את זה מעצמך כעיקרון? איפה הנזק?".

דווקא בשאלת היכולת להפסיק, גלבוע ואני תמימי דעים. "זה לא מסובך לא לעשן קנביס", הוא אומר. "אם הצמח לא בנמצא, גם המעריץ הגדול ביותר של קנביס יצלח בקלות סבירה כל תקופה בלעדיו. זה יותר קשה, אני מודה, אם הצמח כן שם והבנאדם צריך לסמוך על כוח הרצון שלו שירחיק אותו ממנו, אבל זאת כבר הבעיה של הבנאדם, כמו עם רוגעלכים. שימו רוגעלכים טריים מדי יום אצלכם במזווה ותראו אם אתם לא אוכלים אותם. בייחוד אם אתם בדיוק מסטולים".

אני סובל מסינדרום הרוגעלה. אם יש את זה בבית, לא אנום ולא אשן עד שאחסל את זה. אמרתי: אני רוצה עשרה. מהיכרותי עם הרגלי הצריכה של גלבוע, הוא דווקא מאלה שיודעים להסתפק באחד (בתשובה לשאלה, "האם אתה מכור לגראס?", הוא משיב: "לא. אוהד ותיק"). ולעניין כוח הרצון – ובכן, העניין הוא שיש לי. המון. לפני שמונה שנים הפסקתי לעשן סיגריות ומאז לא נגעתי שוב בטבק, אני עושה ספורט חמש פעמים בשבוע למרות שזה בדרך כלל כרוך בהשכמה בחמש בבוקר, והפסקתי עשרות פעמים לצרוך מריחואנה לשבועות ארוכים – תמיד במעבר החד שהכתבה הזאת מתחילה ממנו. אז לא, אין לי בעיה של רצון. יש לי בעיה של תלות.

למה דווקא אני? מה מכניס אותי למיעוט האקסקלוסיבי שלא יכול בלעדיה? "אנשים, ובעיקר בני נוער שסובלים מנטייה קלינית או גנטית לפתח מצבים פסיכוטיים או דיכאוניים חמורים, הם בקבוצת הסיכון הראשונה לפתח תלות", אומר לי ד"ר איליה רזניק - אאמל"ק לכם את רשימת התארים לכדי "אחד שיודע" - מומחה לפסיכיאטריה כללית המשמש כמנהל הרפואי של מכון מ.ר.נ.א (מכון רפואי לנוירופסיכיאטריה אבחנתית, כללית ומשפטית), מרכז הפורום הישראלי למחקר ולטיפול בקנאביס רפואי, וחבר בוועד המנהל של האיגוד הבינלאומי למען רפואה קנבינואידית.

טוב, יש לי לפחות נטייה גנטית מסוימת לדיכאון החמור שד"ר רזניק מדבר עליו. אבל אולי הבעיה שלי היא לא פסיכולוגית אלא כרונולוגית: לפי נתונים של המכון האמריקאי לחקר השימוש בסמים (NIDA), לאנשים שמתחילים לעשן לפני גיל 18 יש סיכוי הרבה יותר גדול – פי ארבעה עד פי שבעה – לפתח תלות במריחואנה מאשר לאנשים שהשכטה הראשונה שלהם הייתה כבגירים. אני התחלתי בגיל 16. עכשיו, זוכרים את מועדון  ה-9%? אז בהתאמה, ה-NIDA מעריך כי אחוז המתמכרים בקרב אלה שהתחילו לפני גיל 18 הוא לא פחות מ-17%. כלומר, אני גם דפוק וגם כבר לא כזה אקסקלוסיבי. אה, וילדים – אל תעשו סמים.

אחד הדברים שהאדם המכור מגלה עם השנים הוא שאין קשר בין התלות בחומר לעצם הצריכה שלו. במובן הזה אני עדיין מכור לטבק למרות שכיביתי את הסיגריה האחרונה שלי ב-8.8.08 (בשמונה בבוקר, שמונה דקות ושמונה שניות), מכור לספורט כי הרגע אמרתי למה, מכור לאלכוהול כי קודם אמרתי למה ומכור למריחואנה לא-משנה-מה.

ב"רצח מן העבר", סרטו של קנת בראנה מ-1991, מגלם רובין וויליאמס את ד"ר קוזי קרלייל, פסיכיאטר שנשלל ממנו הרישיון לעסוק במקצוע שלו. בראנה, שמשחק בלש, עונה בשלילה כשקרלייר מציע לו סיגריה. מכאן נולד מונולוג שאני נשבע בשמו כבר 25 שנה: "אדם הוא מעשן, או שהוא לא-מעשן. אין באמצע. הטריק הוא לגלות מה אתה ולהיות כזה". 

אני כן-מעשן, אבל בחרתי לא להיות כזה ואיכשהו זה מצליח לי כבר שתי אולימפיאדות. אני גם כן-מעשן-גראס, ובכל פעם שאני מנסה לא להיות כזה התוצאה היא במקרה הטוב אימוץ של התמכרות אחרת ובמקרה הרע – טוב, אתם כבר יודעים. בא לי להתאבד וזה.

לצורך התרגיל חישבתי כמה הרווחתי מהשעיית התחביב החביב עליי. אני משלם בדרך כלל 120 שקל לגרם – תמיד חשדתי שעושים לי מחיר לאשכנזים – ובדרך כלל רוכש את הגרמים שלי בחמישיות. כלומר 600 שקל לסיבוב, שבשנים האחרונות מגיע כאמור בערך אחת לחודש. מכאן ששלושה חודשי התנזרות חסכו לי בערך 1,800 שקל, ומכאן גם שאם הייתי מתמיד, היו נחסכים לנו 7,200 שקלים מהתקציב המשפחתי השנתי. כשאני לא מעשן אני שותה, אז זה כאילו מתקזז, אבל בכמויות שאני שותה יש סיכוי טוב שאתפגר עוד לפני הפנסיה, אז לטווח הרחוק זה מתקזז בחזרה.

מריחואנה (צילום: Shutterstock)
אני לא רוצה ג'וינט. אני רוצה עשרה|צילום: Shutterstock
 

והילד הזה הוא אני בהפסקה

מסקנת הביניים שלי – בהסתמך על "מריחואנה אנונימוס", ה-DSM, ה-NIDA, רובין וויליאמס, ד"ר רזניק וד"ר גלבוע – היא שאיכות החיים ללא מריחואנה אינה נגזרת של כמה היית רגיל לעשן, אלא של כמה מכור אתה בבסיסך (ראו מסגרת למטה). לראיה אני מציג עדות שגביתי מהאיש הקריאייטיב והקומיקאי אסי גל, שממש לאחרונה תלה את הקססונית. האם אתה מכור לגראס, אני שואל והוא עונה: "לא. חובב", ומספר: "לא הפסקתי מבחירה. אשתי הייתה בחודש שמיני להריון ואספתי אותה מהעבודה אפוף עשן, אז היא הזכירה לי שאמרתי שהחל מחודש שמיני אפסיק לעשן, רק למקרה שאצטרך להסיע אותה בדחיפות לבית חולים או משהו כזה. מכיוון שאני סטלן גרוע ויכול להיות שהיו עוברות 20 דקות עד שהייתי מוצא את המפתחות, הבטחתי שכך אעשה, וכשהזכירה הסכמתי. לא לפני שרטנתי היטב.

"הדבר הראשון שחששתי ממנו הוא מה לעזאזל אעשה עם עצמי עכשיו. מה נעשה כל ערב? פשוט נצפה בטלוויזיה? נדבר? זה לא שאני ילד בן 16 שמקרקר מצחוק מול סרטים מצוירים, ועדיין, כל עישון היה כמו להוסיף טיול קטן לערב רגיל לחלוטין. יש מחשבות קצת אחרות, יש רוגע, אפשר להתמודד עם הכלום שהוא החיים.

"יותר מהזמן עם האישה פחדתי מהזמן עם החברים - חסרי ילדים, סטלנים כבדים. איך אוכל לשבת איתם בלי לעשן? איך אוכל לשחק איתם פיפ"א בפלייסטיישן בלי לעשן? אז הדבר הראשון שקרה זה שפגשתי אותם פחות. גם כי הריון וגם כי חששתי. אבל בפעמים שכן פגשתי אותם זה דווקא היה סבבה. אפילו לשחק פיפ"א עדיין היה כיף. אפילו נהייתי יותר טוב.

"השינה הייתה בעיה גדולה יותר, אבל רק לחמישה ימים ככה. ידעתי שזה יקרה, כי כבר קרה שהפסקתי לחמישה ימים וביום השני כאב לי כל הגוף כשהייתי צריך להירדם, אבל פיתחתי שיטה: הייתי עובר לסלון, ואיכשהו החלל הפתוח היה עוזר לי להירדם. אחרי חמישה ימים קמתי הרבה פחות עייף מאשר בתקופת העישונים.

"תופעה בזויה אחרת היא העצבים. מכיוון שאני אדם עם נטייה לעצבים באופן כללי, לפעמים העצבים היו קיצוניים. עם הזמן למדתי לזהות את זה ולהרגיע, אבל מצד שני, עדיין הייתי מתעצבן לפעמים בצורה מוגזמת. חוץ מזה, כמו כל ישראלי, הייתי מעשן עם טבק. הפסקת הג'וינטים משמעה גם הפסקת טבק, ויש מצב שהרבה מהעצבים הגיעו מהרצון לטבק. אין לי מושג מה היה קורה אם הייתי מעשן רק ירוק נקי.

"מה שהכי הפתיע אותי היה שהחיים עברו בסבבה. היה הריון, היה זמן זוגי, ואז נולד ילד ובהחלט תפס את כל הזמן. ואז, חמישה חודשים לתוך חייו, עישנתי ג'וינט ראשון. והיה תענוג. טיול בתוך חתונה משעממת.

"עדיין לא חזרתי לעניינים. עישנתי פעם בחודש ככה, ואז פעם בשבוע. וכן, יש לזה תופעות לוואי. אבל החיים צריכים טיול מדי פעם".

עלה מריחואנה מעלה עשן (צילום: Shutterstock)
אתה נזרק בסופ"ש ונמעך בראשון, ואי אפשר לחיות ככה. בטח לא בעבודה חדשה|צילום: Shutterstock

עוד שאיפה מהזמן

רגע לפני מועד ההגשה של הכתבה הזאת, בתזמון שאני מתקשה להחליט אם הוא אירוני, מזמינים אותי להרצות בפסטיבל סרטי הקנאביס בסינמטק תל אביב. אהלן תומר, אולי תיתן לנו עשר דקות על "פיינאפל אקספקרס"? אני אומר כן עוד לפני שבדקתי אם זה אפשרי. רק אחר כך אני מבין את האג'נדה של עצמי: פסטיבל קנאביס. אולי יהיה שם קנאביס.

טוב, לא היה. זה פסטיבל מהוגן. אבל בחוץ פגש אותי מישהו שהיה לו משהו, וככה יצא שהגעתי הביתה עם ג'וינט בכיס. ג'וינט ראשון אחרי שלושה חודשים. זה חודשיים פחות מהחמישה של אסי, אבל הוא רק חובב. לא-מעשן גם כשהוא כן. אני, כבר סיכמנו, כן מעשן גם כשאני לא.

אני מדליק אותו בנוהל, בחלון של המטבח, ומחשב את זה: 99 ימים מאז השכטה המפסקת באמסטרדם. 99 ימים של דיכאון תחת, מצבי רוח משתנים וסיוטים אלימים, לעתים בהשתתפות כלבים. לגמרי הרווחתי את הג'וינט הזה. ואחרי הפסקה כל כך ארוכה זה הולך להיות כמו בגיל 16, פאף דרקון הפלא.

קליק. צצט. וווווף. האמת? קצת מאכזב. כלומר סוטול והכל, אבל במקום לעוף, המוח שלי נותר בתושבת.

השאלה העמוקה היא כמה גראס רע בשבילי. ד"ר איליה רזניק – זה שממש יודע – מזכיר שבניגוד לסמים אחרים, מריחואנה בכלל לא ראויה לתואר "רעל". שלא כמו חומרים משכרים אחרים, שמשכרים בדיוק מפני שהם רעילים, בגוף האדם יש קולטנים מיוחדים ל-THC, החומר הפעיל בקנביס. "מריחואנה היא לא רעל כי אין לה השפעות טוקסיות או קטלניות על האדם", אומר ד"ר רזניק ומזכיר שהקולטנים המדוברים הם-הם הסיבה לקיומה של מריחואנה רפואית: "קיומה של מערכת אנדוקנבינואידית בגוף האדם – גילוי של חוקרים ישראלים, אגב – מאפשר לנו להעביר את ההשפעות שלה לתפקודי מערכות פיזיולוגיות שונות בגוף האדם כמו מערכת העצבים, העיכול ואחרות".

אם כך, אולי היא בכלל התרופה שלי? אולי אני ושכמותי, מועדון ה-9% או ה-17%, צריכים בכלל לדרוש מרשם על רקע נפשי? את כל זה אני חושב בחלון של המטבח לפני שהדעת נעשית אפופה והחום של יולי נעשה נעים והראש רץ על אלף רעיונות אדירים (או איומים, זה לא משנה, מחר לא אזכור אותם) וכל נים במערכת האנדוקנבינואידית האישית שלי זועק "ברוך שובך". ואז אני חושב גם: מה זה משנה אם רעל או תרופה גורמים לך להרגיש ככה.

99 ימים בלעדיה, 99 הזדמנויות להבין שהיא לא טובה בשבילי, וכל מה שאני חושב עליו מאז הג'וינט שובר הצום ההוא זה הג'וינט הבא. העיסוק בזה והכתיבה על זה פתחו ג'ורה שלמה של דרכים שבהן ההרגל הזה מזיק לי, וכל המידע בהחלט יושב חזק בראש, אבל הלב והריאות רוצים את מה שהם רוצים.

אז אמל"ק התובנות שלי משלושה חודשים בלי מרי ג'יין? היא כלבה, אבל אני אוהב אותה.

בחן את עצמך: האם אתה מכור לגראס?

חוץ מ-12 שלבים מציע MA גם 12 שאלות. המטרה היא לבדוק "האם המריחואנה מהווה בעיה בחייך". הנה השאלות שלהם (והתשובות שלי, בשם השקיפות):

1. האם לעשן גראס הפסיק להיות כיף? כן. כלומר זה כיף לשעה ואז אני נמעך וקמל.

2. האם קורה לך לפעמים שאתה מתמסטל לבד? לא, קורה לי רק שאני מתמסטל לבד.

3. האם קשה לך לדמיין את חייך ללא מריחואנה? כן, אבל לא כמו אשכרה לחיות אותם ללא מריחואנה.

4. האם השימוש שלך במריחואנה משפיע על בחירת החברים שלך? המממ, אני רוצה להגיד "לא"?

5. האם אתה משתמש במריחואנה כד להימנע מהתמודדות עם הבעיות שלך? אענה בשאלה, האם דב מחרבן ביער?

6. האם אתה מעשן כדי להתמודד עם הרגשות שלך? אני גבר, אין לי רגשות. אבל אם היו לי אז כן.

7. האם הגראס גורם לך לחיות בעולם פרטי משלך? אידיאלית כן.

8. האם הפרת פעם הבטחה להפחית בכמות שאתה צורך או לשלוט בה? רק פעם אחת, אבל ממושכת.

9. האם המריחואנה גרמה לך לבעיות בריכוז, בזיכרון או במוטיבציה? לא. בעצם מה הייתה השאלה? עזבו, אין לי כוח לזה.

10. כשהגראס הולך ואוזל לך, האם המחשבה להשיג עוד גורמת לך חרדה או דאגה? לא הבנתי מה הכוונה ב"או".

11. האם אתה מתכנן את חייך סביב השימוש במריחואנה? הלוואי. אני מתכנן את השימוש במריחואנה סביב חיי.

12. האם קרובים או חברים התלוננו אי פעם שהשימוש שלך פוגע במערכת היחסים? שנייה, אשתי זה קרוב או חבר?

 

 אם גם אתם בהליכי פרידה מהגראס, או שהיחסים ביניכם עלו על שרטון, היכנסו לקבוצת הפייסבוק "מפסיקים ומפחיתים קנביס ביחד". בטוח שתמצאו שם אנשים כמוכם