שבוע תקשורתי מאוד עבר על הגבריות הישראלית. את הכותרות הגדולות סיפק ארי שביט, בתחילה כחשוד בהטרדה מינית ובהמשך כמי שהתפטר מעיתון "הארץ" בגלל החשדות האלה – ודווקא אז זכה למנוד ראש קולקטיבי לאמור "רספקט על לקיחת האחריות". ובכן, הרשו לי להביע דעת מיעוט: בולשיט. שביט לא לקח שום אחריות; הוא גלגל אותה לפתחו של המין הגברי.
"בימים האחרונים הבנתי שלקיתי בעיוורון", כתב שביט בהודעתו-הודאתו. "במשך שנים לא הבנתי על מה מדברים כשמדברים על גברים פריווילגיים שלא רואים את הנזק שהם גורמים לאחרים. עכשיו אני מתחיל להבין". עשרות נשים שאני מכיר כתבו ודיברו בשבח הדברים האלה; אפילו מרב מיכאלי, אחת הדוברות הפמיניסטית המובהקות בציבוריות הישראלית, שיבחה את שביט בפייסבוק לאמור "זה מרגש כי זאת באמת התנצלות". אבל לא, בכלל לא: זאת באמת מניפולציה.
שביט אומר בעצם "זה לא אני, זה הגבר הרע שנכנס בתוכי". זאת טקטיקה מבריקה, מפני שהיא גם מסירה משביט אחריות אישית למעשיו וגם מיישרת קו עם הטענות של אותן דוברות שהיו הראשונות לתקוף אותו כשפורסמו ההאשמות נגדו: ככה זה גברים. אפילו המיודעים שבהם עיוורים לאגרסיביות שלהם. כולם שותפים - שקטים יותר או פחות – ל"תרבות האונס".
הקמתי מירכאות סביב שתי המילים האחרונות כי אני מתעב את הביטוי הזה בדיוק כמו שאני מתעב את ההכללה של גברים באשר הם ככוחניים, תוקפניים, אטומים, דושבגים ומסריחים מהרגליים. ארי שביט לא הטריד מינית שתי נשים מפני שהוא גבר פריווילגי (והרשו לי להוסיף "לבן", זה תמיד רלוונטי); ההתנהגות שלו הייתה מגעילה ואגרסיבית באופן פרטי לחלוטין. אלא שלהאשים את פלח המגדר שלו זה באמת מבריק טקטית, כי יש המון רוח גבית לתזת ה"כל הגברים אותו חרא". וזה מוציא אותי מדעתי, כי לדעתי יש הבדל בין גבר שמטריד נשים וגבר שלעולם לא עשה או יעשה את זה, וכשמתעלמים מההבחנה הזאת, הדבר דומה לנוצרי שבא ומאשים אותך בכך שרצחת את ישו. כלומר, לך תגיד לו שאפילו לא הכרת את הברנש.
"תרבות האונס" היא רק חלק מהכללה גסה של גברים – ובאופן צפוי, ממש בלתי נמנע, היא מתחילה לייצר תגובת נגד רותחת וגסה לא פחות. אם לא שמעתם עליה עד היום, אז בשבוע האחרון היא הגיעה עד לסלון שלכם.
מפסיקים להתנצל
הגבר הישראלי השני שעשה כותרות השבוע הוא רן שריג, הכותב והכוכב של הסדרה "מסובך". פרק הבכורה שלה שודר בשבת בערוץ 10 וזכה לרייטינג של 11.6%, אבל ההד של בכורת "מסובך" היה גדול מסך צופיה. למעשה, נראה ששריג הצליח לעצבן 100% מהנשים.
האמת, הוא הזמין את זה. בהתחלה הבעיר מדורה כשרמז בראיון ל"7 לילות" שמגישת החדשות טלי מורנו נהייתה מגישת החדשות טלי מורנו רק כי חמצנה את שיערה (וטעה פעמיים, הן בשל כישוריה והן מפני שהיא נולדה זהובת בלורית), וכי אמר "הייתי עושה אותה" על המגישה נגה ניר נאמן כמעין מחמאה, ואחר כך שפך שמן בדמות הפרק המדובר.
"מסובך" היא סיפורו של דורון (שריג), גרוש פעמיים – אחת מבעלת טור פמיניסטי בשם "כועסת" (עירית לינור) ושנייה מדוגמנית שטחית שמתעקשת להלביש את בתם המשותפת בבגדי מעצבים (סנדי בר). בהמשך הסדרה תיחשף עוד מערכת יחסים בחייו של דורון, ואני מצטט מהתקציר באתר נענע10: "הוא מנהל רומן עם גבי, בחורה צעירה שמתגלה כסטנדאפיסטית גרופית שתעשה הכל כדי שיעזור לה להתקדם".
לפחות על סמך הפרק הראשון, שריג הרוויח ביושר את הטענות נגד האופן שבו הסדרה שלו מציגה נשים. היטיבה לתאר את זה שני ליטמן ב"הארץ": "אוסף עכבישות שמכנות את עצמן נשים, אבל נשמה אין להן". ב-ynet כתבה סמדר שילוני ש"מסובך" מעלה את התחושה שכל מה שקורה לדורון קורה באשמת הנשים בחייו, שמתעמרות בו ולא מבינות אותו. גם כאן במאקו קיבל שריג על הראש ממיכל ישראלי, שהאשימה אותו בניסיון להסגביר ולהסדיר את הפמיניזם בהתאם להשקפותיו הביריוניות. אבל לפני שנחרוץ משפט קולקטיבי באשר לשריג, הנה מחשבה: מה אם הוא לא לוקה במיזוגניה או באיזשהו סוג של בעת-נשים, אלא פשוט מגיב בצורה אגרסיבית מדי למציאות ובעיקר לשיח שדחקו אותו לפינה?
ברור, ברור: העת כשרה לדחיקתו של המין הגברי, המפא"י של המגדר. ברור גם שאנשים כמו שריג - וכמו ארי שביט, וכמו הח"מ - הם האחרונים שרשאים להתלונן, מיליוני שנים המציאות התאכזרה לנשים, אז מה אם עכשיו מתאכזרים קצת גם לגברים? ובכן, לא. אני מרשה לעצמי להציע את התיאוריה שאנחנו חווים כאן תגובת יתר לתיקון יתר, מקבילה מגדרית לחוק השלישי של ניוטון: לכל פעולה יש תגובה נגדית בכיוונה ושווה בעוצמתה.
התגובה העוצמתית ביותר היא של תנועה אמריקאית במקור, וכעת כבר גלובלית, בשם "Men Going Their Own Way" או "גברים הולכים לדרכם" – וזאת בדיוק האג'נדה שלה. במקרה הקיצוני חיים ללא נשים בכלל, לרבות התנזרות גורפת ממין; במקרה המגעיל זאת הטפה לסקס עם זונות בלבד, על מנת שלא להסתבך במערכות יחסים עם האויב(ת); במקרה הרווח יותר מדובר בקריאה להימנעות מנישואים, מוסד שהגברים האלה רואים בו הנצחה של אפלייה מגדרית.
כן, מה שכתבתי. אפליית גברים. לא קיים? ספרו את זה לרן שריג הגרוש-פעמיים: במדינת ישראל עדיין נהוגה "חזקת הגיל הרך", צירוף מילים שפירושו השארת ילדים עד גיל שש בחזקת אמם כברירת מחדל בגירושים, ומשמעותו אפלייה מגדרית חד וחלק. בשנה שעברה נעשה ניסיון לבטל את ההעדפה האוטומטית של האם, אלא שאותה מרב מיכאלי שהוזכרה לעיל הייתה שותפה להפלתה של הצעת החוק. "זה ניצחון גדול לאופוזיציה וניצחון ענק לזכויותיהם של ילדים ונשים", אמרה אז זהבה גלאון. לא יודע; מבחינתי מדובר באפליה מתקנת בדרך של אפליה מקלקלת. ואם זה לא מספיק, אז בבתי הדין הרבניים – אותו "ממסד דתי ופטריארכלי" כפי שהגדירה גלאון – מטילים את חובת המזונות אך ורק על אבות.
נכון, ישראל היא מדינה עקומה לגמרי בכל הנוגע לדיני אישות. ונכון, על כל מקרה של אפליית גברים אפשר לשלוף אלף של אפליית נשים. אבל כניסה רבתי בגברים ובגבריות נעשתה נפוצה דווקא מצדן של הנשים הכי ליברליות, הכי – תסלחו לי על הביטוי, כן? – פריווילגיות. ובהיבט הזה, הזעם שניכר בשריג ושמתדלק את "גברים הולכים לדרכם" הוא תגובה הולמת למדי.
משל המערה
"גברים הולכים לדרכם" (הקיצור המקובל הוא MGTOW, אנחנו נלך על גה"ל) הייתה לאחרונה נושא לכתבה מרתקת במגזין Narratively, תחת הכותרת "למה הגברים הסטרייטים האלה לא רוצים שום קשר לנשים?". בשנה שעברה התמקד המגזין Vice באותה גרסת קיצון שמטיפה להתנזרות מוחלטת ממין עם נשים – אבל הפעם נעשה לראשונה ניסיון אמיתי לראות מבעד לטרמינולוגיה המגעילה למדי של גה"ל ולהבין את הטיעונים שמאחוריה.
ראשית, לא מדובר בתנועה מאורגנת אלא בתפיסה שקנתה אלף ואחת פרשנויות בעולם; מיליון וחצי התוצאות שמציע גוגל לחיפוש MGTOW מעידות שזה עסק בתנופה. הכותב סי. בריאן סמית מספק הגדרה כוללנית לתפיסה הזאת: מדובר בגברים "אנוכיים-במודע, שלא מנסים לשנות את הסטטוס קוו כמו פעילי זכויות הגבר, אלא מחפשים אלטרנטיבה לנישואים, אבהות, מגורים משותפים או כל דבר אחר שהחברה מצפה מהם".
לתפיסתם של הג"הלים, שחרור האישה הפך לשעבוד הגבר. הם מדברים על חברה שמתעדפת נשים בכל תחומי החיים ומתעקשת להגדיר את הגבריות ולגדר אותה על פי תפיסת עולם פמיניסטית. ויודעים/ות מה? גם אם "תעדוף נשים" זאת פשוט הגדרה מוגזמת לאפליה מתקנת, בהחלט יש משהו בטענה שהדרישות העדכניות מגברים מסתדרות יותר עם האידיאלים הפמיניסטיים מאשר עם המציאות. כמובן שלא במובן הגורף, הגלובלי, אבל בפירוש במערב הליברלי.
טוב, בשלב הזה אני יכול ממש לשמוע את השיניים חורקות. כלומר, גם לי מוזר שגבר פריווילגי כותב על מצוקתם של גברים פריווילגיים. אז מיד נשוב לאנשי גה"ל, אבל אני חייב לתת דוגמה פשוטה לציפיות מאיתנו: מצד אחד, שכר הגברים גבוה מזה של נשים (וזה נורא); מצד שני, גברים מצופים להיות מעורבים עד לנקודה העשרונית בחינוך ובגידול ילדיהם; ובגלל שרוב מוחלט של המעסיקים לא מתחשב בסדר היום ההורי, הא לכם נקודה שבה הציפייה החברתית היא גזירה שחלק גדול מהציבור הגברי אינו יכול לעמוד בה – פשוט כי הוא עדיין חי בעולם הישן שבו הזכר הוא המפרנס העיקרי. בעולם הזה עדיין מסתכלים עקום על גבר עובד שמבקש להיות קצת אבא.
בחזרה לאג'נדה של גה"ל, חשוב להבין שהיא מתנגדת באותה מידה של תוקף לשתי קבוצות חברתיות: דושבגים ממין זכר ופמיניסטיות ממין "כועסת". בהרחבה, יש להם בעיה גם עם מודל הגבריות הפיק-אפי, המזיין ללא מצפון, המתרברב ביכולתו לתפוס נשים באיברי המין שלהן – וגם עם מה שהם תופסים כחברה שמתעדפת נשים על אוטומט כאפליה מתקנת. וזה שחלקם בעד זנות? זה חלק מהבלגן של האג'נדה הלא מסודרת הזאת.
במאמר של Narratively צוטטה שרה דיפנדרוף מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת וושינגטון, והיא היטיבה להסדיר את הכאילו-סתירה הזאת באגנ'דה של גה"ל: "באופן מבריק למדי, הם מציגים את עצמם כחבר'ה הטובים שנשכחו. נשים, פמיניזם ואמני פיתוי הם הבעיה".
די לגזול מהקוזאק
אנשי גה"ל אומרים שהפמיניזם בן זמננו מציג מוסר כפול בכל הנוגע למיניות: המיניות הנשית צריכה להיות פתוחה ויש לאמץ את כל היבטיה, ואילו המיניות הגברית היא אלימה ויש לרסן אותה. אבל האמת היא שלא צריך להיות פמיניסטית כדי להתייחס ככה למיניות הגברית. לראייה, ממש לאחרונה יצא לי להיכנס כאן בניסן שור בגלל טור שכתב ל"הארץ" – טור שהכניס אותו, אותי ואת כלל בני מיננו לקטגוריה אחת עם בני סלע ומשה קצב.
הדברים של שור לגמרי מתכתבים עם "תרבות האונס". המושג הזה נולד בשנות ה-70 של המאה הקודמת ודיבר במקורו על האונס כתופעה שהתרבות מתעלמת ממנה או מייצגת אותה באופן לא הולם. הבעיה היא שהענפים היותר קוצניים של השיח הפמיניסטי משתמשים היום ב"תרבות האונס" כתיאור לגיטימי של הלך הרוח הגברי באשר הוא. רוצה לומר, כלומר רוצות לומר, שכל גבר הוא תוקף מיני בפוטנציה כל עוד לא הוכחה חפותו.
חלק מאותה "תרבות אונס" הוא מה שנקרא החפצה (או חיפצון, זה משתנה כל שבועיים); בעת שדור שלם של גברים מחונך להימנע מהתייחסות לאשה כחפץ, רק לפני חצי שנה כתבה כאן נטע חוטר על טרנד גורף של החפצה גברית. עכשיו, שוב – אנחנו בעיצומו של תיקון מגדרי וזה לגמרי לגיטימי שהקורבנות המסורתיים של ההחפצה יגידו לנו "הנה, קחו שלוק מהתרופה של עצמכם". אבל מוסר כפול הוא מוסר כפול, לא ככה?
ההחפצה הגברית מקדשת מודל גברי לא ריאלי ולא בריא; בהקשר הזה היא לא שונה מכל מה שנאמר ועוד ייאמר על מודלים נשיים פסולים כדוגמת בובת הברבי. ב"יס דוקו" שודר לאחרונה הסרט "נערי השרירים", שמדבר על האובססיה הגוברת של בני (כלומר של זכרי) דור ה-y לטיפוח עצמי, בדגש על פיתוח גוף. זה הולך יד ביד עם הגידול במה שנקרא ביגורקסיה - גברים שמרגישים צורך כפייתי להתנפח ותמיד-תמיד מרגישים רזים מדי.
עכשיו בואו נקשור את החוטים. אם אנחנו אמורים להיראות בצורה מסוימת וזה דוחף את חלקנו להתנהגות מסוכנת, אם אסור לנו להפגין התנהגויות מסוימות וחובה עלינו לפגין אחרות, אם מצופה מאיתנו לג'נגל בין הורות לקריירה ויהי מה, אם לתקשורת מותר להחפיץ ולהשמיץ אותנו כראות עיניה – אז תגידו, זה לא מזכיר לכם משהו?
לכל פעולה יש תגובה נגדית בכיוונה ושווה בעוצמתה, ולכל מהפכה יש נקודת אל-המשך שהיא תמיד-תמיד תעבור בלי לחשוב פעמיים. מקסימילאן רובספייר, המנהיג הכי מהולל של המהפכה הכי מהוללת, כרת יותר מדי ראשים של צרפתים וסופו שבאו וכרתו את ראשו-שלו. מאוחר יותר בהיסטוריה, כשוולדימיר איליץ' לנין ניסה ליישם את הרעיונות האוטופיים של קארל מרקס וחיסל בבת אחת את מעמד בעלי האדמות, התוצאה הייתה רעב המוני שהרג סדר גודל של חמישה מיליון בני אדם (זאת בניגוד למדיניות הכלכלית של יורשו יוזף סטלין, שאצלו אנשים מתו מרעב בכוונה ולא בקטע של "אופסי"). "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", שרים באינטרנציונל ומסכמים את הבעיה עם להט מהפכני: הנטייה לשפוך את המים עם התינוק, או התינוק המגודל במקרה שלנו.
אגב, שלא תטעו חלילה - באזכורים האלה של דיקטטורים ורוצחי המונים אין אמירה על מנהיגות הפמיניזם. רק על טבען של מהפכות, וזו הפמיניסטית נמצאת קרוב מאוד לכריתת יתר של ראשים. נכון שזה פחות במעשים ויותר במילים, אבל ערבוב המושגים "גבר" ו"בהמה" אינו שונה במהותו מזיהוי אוטומטי של אישה כהיסטרית. זה נבלה וזאת טרפה.
רן שריג מרגיש שנשים מתעמרות בו והנשבעים בשמה של אידיאולוגיית גה"ל לא רוצים עוד שום קשר לנשים. אלו תגובות קיצוניות, אולי אפילו נלעגות, אבל הן עדיין תגובות לפעולה שווה בעוצמתה - קרי ניסיון לעצב מחדש את הגבריות בהתאם לדרישות הפמיניזם במקרה הטוב, וממש שנאת גברים במקרה הרע.
כדי להתקרב לאידיאל של שוויון מגדרי יש צורך עצום באפליה מתקנת, אבל בתנאי שכשמה כן היא – אפליה שבצידה תיקון. לא מדיניות של "הכל עובר עליכם וקקה בידיכם". זה אינסטינקט אנושי מאוד, אבל אין לו מקום במקרה הזה. לדעתי הוא גם נזק לעניין הפמיניסטי עצמו, מפני שכל גילוי של החפצת גברים, שנאת גברים או אילוף סוררים הוא ממש הזמנה לגבריות מתקרבנת. והרי בסוף, אם יתקפו אותנו מספיק, אנחנו עוד עלולים לשכנע את העולם שאנחנו אשכרה קורבנות.
ואם אנחנו לא כאלה?
אורית נבון, בעלת טור במגזין מאקו, הגיבה לאחרונה בפייסבוק על הסערה סביב משה איבגי ופרס המשחק שהוענק לו. נבון ציטטה פעילה פמיניסטית שאמרה "לארגון שלנו קוראים אחת מתוך אחת כי אין אחת שלא הותקפה מינית", וכתבה בתגובה: "תשמעי פמיניסטית יקרה, גם אני פמיניסטית, והדברים שאת אומרת עושים עוול לנשים. אין אחת שלא הותקפה מינית? נעים מאוד, אני לא הותקפתי. חברות שלי לא הותקפו. הטרדות? פה ושם, שיקפצו לי, לא נפגעתי. הצעות מגונות לא מזיזות לי, שייחנקו".
הפואנטה האמיתית של נבון הייתה שאיבגי מואשם (בניגוד להורשע, כן?) בהטרדה מינית, ושלהתייחס אליו כמו שמתייחסים לאנסים פירושו זילות של עבירת האונס והשוואה לא הוגנת בין קורבנות הטרדה לקורבנות תקיפה. זה טיעון מעניין כשלעצמו, אבל כשקראתי את הדברים הנבונים של נבון, יכולתי לחשוב רק "וואי וואי, מה היה קורה אם גבר היה כותב את זה".
יצא לי לגלות בעצמי את גבולות הפי.סי המגדרי באורח הכי מבאס כשכתבתי על הסרט "ללכת בדרכך", האשמתי את הסופרת-תסריטאית ג'וג'ו מויס בכך שהיא בראה גיבורה שמצטיירת כשרמוטה – וחטפתי מנת שיימינג פייסבוקי שהספיקה לי לשארית חיי. לא עזר הטיעון שהביקורת שלי זיהתה מיזוגניה נשית, לא עזרה אפילו העובדה שהשתמשתי במילת ה-ש' כדי לתאר דמות פיקטיבית. מבחינת הענף הדוקרני של השיח הפמיניסטי, המילה פשוט אסורה בשימוש גברי. מבחינתן הייתי אדם לבן שהשתמש ב"ניגר", וזהו זה.
לא נהניתי במיוחד מ"מסובך" S01E01 ואני לא מזדהה בשיט עם "הגברים שהולכים בדרכם", אבל אני מזהה בשני המקרים האלה של גבריות מתקרבנת ומוקצנת תגובת נגד קלאסית ל"הכל עובר עליך": הרי תכלס, מה ששריג והגה"לים אומרים זה "שברו את הכלים ולא משחקים".
תראו, אני האב הכי מעורב שאני יכול להיות. המשכורות שלי ושל אשתי זהות לגמרי, ואגב קלישאות מגדריות, אני זה שלובש את הסינר בבית הזה (וכשאני לא מבשל אני עושה ספורט, כי שכנעו אותי שהגוף שלי צריך לבוא בצורה של משהו). הפעם היחידה שהאשימו אותי בשוביניזם הייתה בשערוריית השרמוטה שהוזכרה לעיל למרות שעבדתי 15 שנה במגזין גברים, ויתרה מזאת - שנתיים תחת מרב מיכאלי. מה שאני אומר זה שאם אפילו גבר בלאי כמוני מבין מאיפה באה ההתקרבנות הזאת, אז באמת שיש לנו בעיה.
במערכת מאקו לא נמצא השבוע גבר אחד שהסכים לכתוב משהו בזכות ההתפטרות של שביט, ולא מפני שמישהו מהמקלדנים הרלוונטיים חשש מהתגובות, אלא כי בקבוצת ההתייחסות שלנו - לבנים פריבילגיים ליברליים וכל זה – התנהגות מינית כמו זו שבה שביט הואשם והאשים את עצמו הורסת לכולנו. קודם כל פוגענית כלפי נשים, אבל מיד אחר כך הרסנית כלפי גברים.
הפמיניזם המוקצן, הלא-רואה-בעיניים, לא עושה שום אבחנה בין הפטריארך בן המאה ה-18, אב שאינו מעורב דיו בן המאה ה-21, ארי שביט ומאות מיליוני הגברים חסרי הביטחון שאין להם מספיק אומץ כדי לדבר עם בחורה זרה. כולנו הרגנו את ישו. פלא שלחלקנו נמאס?
"בן דמותו הטלוויזיוני של שריג חי בתוך סיוט", כתבה שני ליטמן ב"הארץ". "זהו סיוטו של הגבר שהתעורר בבוקר שאחרי הקלישאה 'הממזרים שינו את הכללים ולא סיפרו לי'". אלא שהכללים באמת השתנו, ואם אתה שייך לרוב השקט של המין הגברי – רוב שלא תוקף נשים, לא שונא אותן ובוודאי שלא אונס אותן – הרי שאתה מואשם כל העת בגלל דפוסי ההתנהגות של המיעוט הקולני. של החארות, הדושבגים, הזיינים, ובקצה הסקאלה התוקפים מינית. ואת יודעת מה, ליטמן? זה באמת סיוט.