בתקופות שבהן הצורך בגירוי מידי ואינטנסיבי גבוה מתמיד, הצריכה של כוח, מיתוסים, אגדות ופנטזיות מודרניות מכניסה הרבה כסף להרבה כיסים. מה שיותר קיצוני יותר טוב – וקונור "הידוע לשמצה" מקגרגור הוא הכי קיצוני שאפשר. ההופעה של קונור, עטוף בחליפות מעצבים עם פפיון, קעקועי ענק, תספורת מוהוק וגישה של מישהו בעל רישיון להרוג, מתיישבת ממש טוב לתוך הפאזל המדמם שנקרא שואו ביזנס מודרני.
מאחר והופעה בלבד לא יכולה להוביל רחוק לוחם בארגון כמו ה-UFC, בואו ננסה קצת להבין את התופעה הג'ינג'ית המטורפת הזו, שמייצרת הייפ בלתי נתפס בעולם כלובי הלחימה, עולם שגם בלי קונור נראה כאילו נתלש מדפים של איזה ספר פנטזיה.
סיפור סינדרלה קטלני
זירות אומנויות הלחימה המשולבות, MMA, מביאות לידי קיצון את השימוש במיומנויות טכניות וקרביות כמעט בלתי מוגבלות. בתוך כלובי הלחימה נפגשים לוחמים מכל קשת אמנוית הלחימה, כדי לבדוק מי מהם הכי אפקטיבי. הפלטפורמה הזו של מפגש בין סגנונות לחימה כדי לבדוק מי הכי טוב, הופכת הרבה פעמים להיות מפגש רחב יותר, עמוק יותר ואלים יותר. קרבות הופכים להיות התנגשות בין תרבויות שונות, בין ענפי לחימה מארצות שונות, עמים שונים, נרטיבים שונים.
לתוך ההתנגשות הזו צמח קונור מקגרגור. בסרטונים הראשונים שלו ניתן לראות ילד ג'ינג'י עם פיצעוני בגרות על הפנים, ומאזן די בינוני של ארבעה ניצחונות ושני הפסדים, טוען שהוא הולך להיות אלוף העולם, אלוף ה-UFC.
הסיפור של קונור (27) הוא סיפור הסינדרלה הקלאסי – זה סיפור על ילד שמגיע מהאשפתות של דבלין, עובד כאינסטלטור, מילולית "שוחה בחרא", ומצליח לכבוש את פסגת העולם. בעולם הזה של קרבות באוקטוגון (זירת ה-MMA) אין מקום לחבר'ה חובבנים. אם אתה לא טוב, וכשאני כותב טוב אני מתכוון לסכין הכי חדה בחנות לסכיני קומנדו, אתה בכלל לא נכנס לרשימה. אתה צריך לעבור ליגות אזוריות, ליגות ארציות (קונור היה צריך לכבוש את הטופ האירי והאירופאי עד שה-UFC החתימו אותו) לפני שמסתכלים עליך.
כמה טוב אתה צריך להיות כדי לנצח (כמעט) את כל החבר'ה הכי קשוחים בעולם בנוקאאוט או הכנעה? מאוד טוב. אבל אצל קונור יש עוד משהו מעבר למיומנות הקטלנית שלו – יש לו גישה שגורמת לאנשים להתאהב בו, או לשנוא אותו. באחת ממסיבות העיתונאים שלפני הקרבות, עוד בהתחלת הקריירה שלו ב-UFC, כשהוא עוד ישב בשולי שולחן הלוחמים ולא באמצע כמו היום, שאלו אותו למה הוא לא אומר כלום. קונור חייך ואמר, "אני אוהב לעשות שני דברים, להיראות טוב, ולכסח אנשים. עכשיו אני נהנה מלהראות טוב, ומחר אני הולך לכסח..."
כשאתה אומר משהו כזה לפני שאתה נכנס למגרש הכי קשוח בעולם, כשרק לפני שנייה היית שוליה מחוצ'קנת של אינסטלטור בפאתי דבלין, זה גורם לאנשים לאהוב אותך או לכעוס עליך, מאוד לכעוס עליך. אין לוחם שקונור לחם מולו שעלה לקרב רגוע – הם כולם עולים עם רצח בעיניים, מתים ללמד את החוצפן הג'ינג'י לקח. קונור משתחצן, מספר איך הוא הולך להפיל אותם בנוקאאוט בסיבוב הראשון, או לגרום להם לסבול לאורך כל הקרב. הוא מחקה אותם, צוחק עליהם. הצופה מהצד חושב לעצמו, "אלוהים, זה לא סוג החבר'ה שהייתי רוצה לעצבן", אבל מה שיפה בקונור שהוא אומנם מדבר הרבה, אבל הוא מגבה את המילים שלו במעשים, או יותר נכון בנוקאאוטים. הוא מספק את הסחורה, וגורם לטובי הלוחמים בעולם להראות לידו כמו ילדים לא קואורדינטיביים בכיתה ג'.
וזה, רבותי, הוא הקסם של קונור מקגרגור, אותו הקסם שגורם לו להיות האווזה שמטילה ביצי זהב ליו"ר ה-UFC דיינה וויט, קסם שגורם למיליוני אירים ולא אירים לקנות את החולצות שלו, ולשלם על צפייה ישירה בקרבות שלו.
המשחק של קונור, או: למה מתאגרף לא אוהב לפגוש מתאבק
מה סוד ההצלחה של קונור? מה הוא עושה שהוא מצליח "לטייל" להנאתו כל הדרך עד כיבוש אחת מהפסגות הכי קשות ולא סלחניות בספורט המודרני? התשובה לכך מורכבת משלושה חלקים.
1. סטרייקר כשרוני וייחודי
גם המבקרים הכי קשים של קונור מתקשים לקטרג על יכולות הסטרייקינג שלו (היכולת להילחם בעמידה בעזרת אגרופים, בעיטות, מרפקים, ברכיים וכל מה שביניהם).
קונור מצליח להפיק את המרב מעולם ה-MMA. הוא למד באחד ממכוני האגרוף המובילים בדבלין, במקביל הוא למד טאקוונדו, קפוארה וקראטה. לאחר מכן, בשנת 2008 עלה לקרב הראשון שלו ב-MMA, תחת הדרכתו של ג'ימי קאבנג', האירי הראשון שהצליח לקבל חגורה שחורה בג'יו ג'יטסו ברזילאי. בעולם בו גיוון והפתעה הם בעלי חשיבות אדירה, קונור הצליח לאסוף את הכלים הכי אפקטיביים מכל אומנות לחימה שהוא עבר בה, ולהפוך אותם לכלי נשק יעילים ברמה כירורגית. הוא לקח את הבעיטות המסובבות של הטאקוונדו, את הזרימה של הקפוארה, את עבודת הידיים של האגרוף, הבעיטות הישירות והעוצמה של הקראטה והפך אותם למין מכונת מלחמה היברידית. קונור יודע לשלוט במרחב שבינו ובין היריבים שלו, לפתות אותם להיכנס לתוך המלכודות שהוא טווה להם, ואז לנצל את הפתחים שהשאירו לו כדי לפגוע בהם. איך?
2. מיומנויות מנטאליות וטכניקות לא אורתודוקסיות
קונור מבין לחימה מנטאלית, הוא מבין את היריבים שלו. הוא מדבר אליהם אחרי שהוא פוגע בהם, או אחרי שהם פוגעים בו. הוא אומר להם שהנה הסוף מגיע, או שהם מרביצים כמו בנות, הוא זורק עליהם התקפות מזלזלות, כאלו שלא היית זורק בקרב אימון מול החבר'ה. קונור קורא אותם מנטאלית, מוציא אותם מהמגרש הפסיכולוגי שלהם, גורם להם להיכנס לתוך ארמון הכאוס שהוא מייצר, ואז הוא צד אותם.
צד אותם? בהעדר מינוח מדויק יותר, כן. קונור הוא מה שנקרא קאונטר סטרייקר – לוחם שמחכה להתקפת היריב על מנת שיוכל לנצל את הפתחים שהיא מותירה כדי לתקוף בעצמו. אם במצב רגיל הגנת היריב מאורגנת וערוכה להדוף התקפות, כאשר היריב תוקף הוא פותח את עצמו להתקפות נגדיות, ופה קונור פורח. העובדה שקונור הוא שמאלי אף מגדילה את החידה שהוא מציב בפני היריבים שלו.
3. המהלכים המפתיעים של קונור
ישנם מספר מהלכים שקונור חתום עליהם, מין סגנון לא אורתודוקסי שהופך אותו מאוד לא צפוי. קודם כל קונור שמאלי, והוא לוחם שמשתמש בצד השמאלי שלו באופן מושכל וטכני. רוב הלוחמים בעולם ימניים, מה שהופך את ההתנהלות והלחימה מול לוחם שמאלי (ועוד כזה ממש טוב) למאוד מורכבת ולא צפויה. בקרב מול לוחם שמאלי אומדן הטווח, הזוויות, ואפילו התנועה הבסיסית ויעילות ההתקפות השונות – כולם משתנים. ללוחם האורתודוקסי (הימני) הדבר מהווה שינוי רציני שדורש הכנה פרטנית. לקונור, לעומת זאת, זה לא משנה כי הוא רגיל להילחם בעיקר עם לוחמים ימניים.
בעיה עיקרית שמאפיינת קאונטר סטרייקרים טובים היא שעם הזמן לוחמים מתחילים להסס לתקוף אותם. אין התקפות אומר שאין התקפות נגד, ואם אין התקפות נגד – אין נוקאאוט. הבעיה הזו אינה ייחודית למקגרגור וכל לוחם בעל סגנון דומה נאלץ למצוא פתרון כזה או אחר לבעיה. קונור בחר במשחק הבעיטות של הטאקוונדו.
משחק הבעיטות של קונור לא נועד להשיג הכרעה מיידית, אלא לגרום ליריב לתקוף. הבעיטות שלו אינן מחויבות ולכן זמן החזרה מהן לעמידת הקרב שלו הוא קטן. בעזרת בעיטות מגוונות, חלקן וירטואוזיות ביותר, קונור מצליח לנקד את הסיבוב לטובתו תוך שמירה על יכולת תגובה מיידית והוצאה של היריב משיווי משקל מנטאלי, ועל ידי כך הוא למעשה גורם ליריב שלו לתקוף אותו.
נשמע פשוט? כשמכה קדמית אורכת פחות משתי עשיריות השנייה, כשה"עונש" על פספוס ההזדמנות הוא אגרוף בפנים וכשכל העולם מסתכל, יש צורך באינסטינקטים חדים במיוחד ועצבי ברזל כדי להוציא תכנית שכזו לפועל, ויש צורך גם בגוף מאומן ומיומן שיכול לספק התקפות נגד בפרקי זמן אפסיים.
קונור, בזכות הטווח הארוך שלו, האינסטינקטים החדים והיכולת שלו לעשות אינטגרציה בין תחומי לחימה (למשל התחמקויות של אגרוף ובעיטות של טאקוונדו) , מצליח לשמור את עצמו מוגן אחרי שהוא בועט או לחלופין, להמשיך את הבעיטה עם עוד התקפות למשל מרפקים או אגרופים.
אבל היכולת שלו להגיע לטופ לקשורה גם למפגשים שלו עם מתאבקים, או לחוסר המפגשים שלו איתם.
מי מוביל את קונור לפסגה?
בזירות הלחימה המשולבות ישנה אמרה שעל כל סטרייקר טוב שהגיע לטופ, יישנם עשרה שנרמסו על ידי גרפלרים – לוחמי קרקע או מתאבקים. גרפלרים הם עקב האכילס של כל סטרייקר טוב. כשאתה שוכב עם הגב למזרון ומישהו מתעלל בך כאילו אתה האח הקטן שלו, מה כבר עוזרות לך הבעיטות המסובבות או תפיסת טווח מעולה. וזו אחת הטענות העיקריות של המקטרגים על קונור. זה לא שקונור לא נלחם בלוחמים טובים - כל מי שנמצא ברשימה של ה-UFC במשקל נוצה, המחלקה של קונור, הוא לוחם על - אבל כל הלוחמים שקונור קיבל, עד לקרב האחרון שלו עם צ'אד מנדז, הם מאותו סוג. סוג שלא כל כך יכול לאיים עליו. סטרייקרים. לראייה, אף אחד מהם לא הצליח או ניסה לקחת אותו לקרקע, השטח שבו אף אחד לא יודע עדיין מה הרמה של קונור.
למעשה, נראה כאילו הדרך לקרב על האליפות נסללה בשבילו: הוא נלחם בקרבות, ומול יריבים קשוחים, אך פשוט לא קשוחים מספיק בשבילו. עד שהוא הגיע לקרב האחרון שלו מול צ'אד מנדס, מתאבק מעולה, בעל תארים בליגות ההאבקות הבכירות בארה"ב וניסיון אדיר בזירה. לפני ההגעה של קונור "הנודע לשמצה", מנדס הפסיד רק לאלוף חוזה אלדו, ששולט בקטגוריה הזו ללא עוררין כבר חמש שנים.
הקרב ביניהם היה קרב בין מחנות. בין מתאבקים לסטרייקרים, בין אירופה לארה"ב. בפינה אחת מנדז, לוחם שמגיע מאחד המכונים הכי קשוחים וטובים בארה"ב (קבוצת: "זכרי האלפה" - ברצינות), ילד כל אמריקאי, התאבק בתיכון, הלך לקולג', נראה כמו פרסומת לתחתונים של קלווין קליין. ומולו מקרגור – אירי מהשכונות, עם פה גדול, קעקוע של נמר קלטי על הבטן, יכולות עמידה הגבוהות, ובעיקר עם שק גדול מלא בסימני שאלה.
זו הייתה התנגשות של תפיסות לחימה. וקונור ניצח ובגדול. למרות שבפעם הראשונה בקריירה שלו מישהו הצליח להפיל אותו לקרקע ואפילו להרביץ לו שם, הוא המשיך במשחק שלו, צועק למנדס שהוא מרביץ כמו ילדה, שאין לו כלום. קונור "הידוע לשמצה" ניצח את מנדס שהיה הטוען הלגיטימי לחגורת האליפות בעיני רבים, בנוקאאוט טכני בסיבוב השני שלוש שניות לפני סיום הסיבוב.
סופרים את הימים לקרב הבא
זה הקטע עם מקרגור, הוא מטפס מעל לכל מכשול או ביקורת שמציבים מולו, והוא עושה את זה בסטייל, בקלילות, זה מה ששובה בסיפור שלו, וגורם לו להיות הפנים החמות של עולם ה-MMA. הקרב הבא שלו אמור להיות מול האלוף חוזה אלדו. וגם כאן קונור לא עושה כבוד ללוחם שמתמודד בכבוד על התואר הלוחם הכי טוב בעולם פאונד פור פאונד, שכל מי שעלה אתו לקרב חזר עם נזקים פיזיים ופסיכולוגים.
קונור צועק על אלדו, מלגלג עליו, והגדיל לעשות אחרי הניצחון מול סיבר. הוא קפץ מעל לזירה ורץ אל מקום מושבו של אלדו שנכח באירוע כשהוא צועק עליו ומבטיח לו הבטחות נעימות לסיום הקריירה בכל מיני סוגים של כאב.
מי שבטוח נהנה מהיכולות הטכניות של קונור, מהשפה העשירה שלו, מהדמות הססגונית שהוא מייצר, ומזה שהוא מהווה סיפור סינדרלה מודרני לדור שמחפש דמויות הזדהות, זה החבר'ה שמרוויחים כסף. הקרב הבא של אלדו וקונור צפוי להיות אחד הרווחים ביותר בתולדות ארגוני ה-MMA. התדמית של קונור, שדיינה וויט וחבריו לארגון מקפידים לשמור ולשווק לציבור (דוגמא השתתפותו כמאמן בסדרת הריאליטי של ה-UFC, הלוחם האולטימטיבי הבא), מייצרת אגדת לחימה אורבנית, מודל מוזר ללוחם היברידי שאינו ניתן להכנעה, וכמובן הרבה הרבה דם וכסף.
האם הוא יצליח להפוך לאלוף? האם אלדו יוכל לעצור גם בעדו, ואם כן – איך תראה הקריירה של זה שנראה מחוץ לטווח פגיעה לאחר שהבועה תתפוצץ? את התשובה לשאלות האלה נקבל בדצמבר, והאמת, קשה לנו לחכות.
על הכותב: ערן ברט, לוחם MMA מקצועי בעברו, בעל חגורה שחורה בג'יו ג'יטסו ברזילאי וג'יו ג'יטסו יפני, מדריך לחימה וקרב מגע במסגרות ממלכתיות וצבאיות. בעל מכון להכשרת לוחמים בתחומי הג'יו ג'יטסו הברזילאי, ה-MMA וקרב פנים לפנים. http://www.mma-israel.com/