תקראו לי "צרת אופקים", תקראו לי "אולד פאשנד", אבל אני חושבת שפוליאמוריה זה בלוף. כן כן, מדובר בבלוף אחד גדול.
אם לעשות רשימה של מושגים שעברו הזניה בשנים אחרונות, אז "פוליאמוריה" ממוקמת אי שם בין "העצמה נשית" ל"יכולת להכיל". לרוב, כל מי שמציג את עצמו כפוליאמורי הוא בן אדם שמחפש או מחפשת לז**ן מהצד וקורא לזה בצורה מעודנת "לפתוח את הקשר". מערכת יחסים רומנטית זה לא - זה סטוץ - להתחיל עם אישה ולהזכיר ככה על הדרך: "אגב, אני פוליאמורי" זה די מפגר, אם לא לומר לוקה בחוסר אמינות. אפילו אם היית מספר שאשתך ההריונית משמיעה כרגע נחירות הורמונליות בזמן שאתה מקליד לי כאן סיפורים על ריבוי זוגיות - אני מבטיחה שהייתי מכבדת אותך יותר.
מכל אלה שפונים לפוליאמוריה, לרוב תמצאו אנשים שסובלים מחוסר דחיית סיפוקים ואי-מסוגלות לפתח ולשמר אפילו מערכת יחסים אחת. אחרים זורמים כי זה "טרנד" ושמעו סיפורים נפלאים (או ראו סדרה או קראו כתבה אוהדת). ואז, בוקר אחד, קם אדם ומכריז על עצמו כפוליאמורי, נכנס לקבוצת פייסבוק ייעודית, מפזר כמה לייקים, עובר על רשימת החברים והחברות ומתחיל לכתוב הודעות פרטיות לנשים שהוא ראה בקבוצה: "היי נעים מאד, ראיתי אותך בקבוצת הפוליאמורים, גם אני כזה, אז מה את אומרת, בא לך להיפגש?"
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל
חוסר מודעות של אנשים זה משהו מהמם - אבל לא בקטע טוב. מדובר בחוסר מודעות לסביבה וברור שגם לעצמם. ככה הם מסוגלים להתקיים שנים, בתוך הבועה שלהם. והכל למה? כי אנשים צמאים להגדרה. הם רוצים להשתייך. לא הולך לי עם זוגיות? אכריז על עצמי כפוליאמורי או פוליאמורית. וככה זה בכל תחום בחיים. תראו, גם לי לפעמים בא להכריז על עצמי לסבית כי יש תקופות שלא הולך לי עם גברים ובכל נסיעה באוטובוס עם ילדים צורחים בא לי להוסיף לזה גם תואר אל-הורית - אבל בסופו של דבר זה פשוט מעיד על חוסר רצון ויכולת להתמודד.
"אני מאמין בזוגיות מאפשרת", אמר לי פעם איזה דייט כושל (בפעם מי יודע כמה). מה זה זוגיות מאפשרת? זה כאילו אתה מכין פתח מילוט שיאפשר לך לפזול הצדה כבר מההתחלה? כאילו זוגיות שלא מאפשרת את זה היא סוג של כלא שצריך לרצות להימלט ממנו? עוד אחד שממציא לעצמו אג'נדה, חי לפיה ושיישרף העולם. .
אם יש בישראל קהילת פוליאמורים, היא צריכה לסלוד מכל התדמית הזו שנוצרה סביב התופעה שהפכה לכה פופולרית בשנים האחרונות. הם הראשונים שצריכים לצאת נגד זה, להגיד "די, אתם לא שייכים". להיות פוליאמורי זה לא לרצות לזיין מהצד! אנחנו חיים בעידן בו עובדתית קיים קושי לפתח רגשות לאחרים כי יש כל כך הרבה מסיחי דעת והצפות, עידן בו רבים לא יכולים להתגבר על הדחייה אז הם כותבים מה דחה אותם; "יאללה יאללה, לכי יא מכוערת, מי ירצה אותך?!", ולכן, בדיוק מהסיבה הזאת, לדבר על פוליאמוריה זה מגוחך. פשוט תקראו לילד בשמו. אז מה השם אתם שואלים? ובכן מדובר ב"נרקיסיזם" - אהבה עצמית - לא מעבר לזה, והאמת היא שדי, נמאס.
אנחנו מחפשים איך לגוון את החיים שלנו, בורחים מהשגרה ומכל מה שיכול לגרום לנו להרגיש "תקועים במקום". הפסקנו לנסות להשקיע מאמצים וזה קשור לכל תחום – החל מ"כסף קל באינטרנט בחסות חברת פירמידה שקר כלשהו" ועד זוגיות ומערכות יחסים. אנחנו אוהבים את עצמנו וזה מושלם, אבל אנחנו גם הורסים לעצמנו. אנחנו חשים כפאר היצירה, בלי להיות מודעים לפגמים. ואז אנחנו מקטלגים את עצמנו, גם בשביל העולם החיצון, אבל קודם כל בשביל עצמנו. כי אוף, אפילו כדי לאהוב את עצמנו, מסתבר, אנחנו חייבים הגדרה, תנאי. זו המוטציה שצמחה על הקרקע הפורייה של המנטרות "תאהבו את עצמכם", אבל לא נעים לנו להודות בכך או שאנחנו פשוט לא מודעים לעניין. האמת שלא ברור אפילו מה עדיף.