לאנשים שנמשכים מינית לתבונה ואינטלקט יש הגדרה. ולא, ההגדרה הזו היא לא "מתנשאים" או "תופסים מעצמם". קוראים להם סאפיוסקסואלים. אנשים חכמים מדליקים אותם, ואנשים חכמים פחות הרבה פחות. אגב, המשיכה הזו לא תלויה במגדר, אם אתם שואלים. כי לאינטלקט אין מגדר, אבל זו כבר הערת שוליים כי בסופו של דבר לכולנו ברור על מי אני מתכוונת לכתוב: הגר וניר.

הגר וניר שודכו על ידי הפסיכולוגים והגנטיקאית (ראיתם? היא חוזרת בפרק הסיום, כנראה כדי לראות מה עוללה לזוגות) על סמך רמת האינטליגנציה שלהם. בעצם, תנו לי רגע לסייג: על סמך שפע התארים האקדמיים שיש לכל אחד מהם ויחד הם מגיעים למספר דו-ספרתי.

ניר והגר נורא חכמים, נורא מצליחים, כל אחד בתחומו. אז למה זה לא עבד בהתחלה? ולמה כשזה כבר התחיל איכשהו לעבוד, זה חורק כל כך כאילו מדובר בארגז עץ ישן על גלגלים? עם ניר הכל ברור, הוא חדור מטרה ואם אמרו לו לחזר ולכבוש את ליבה של האישה - הוא עושה את זה, ואני בטוחה שאם נחפש טוב, גם נמצא אצלו תוכנית מפורטת לפי הסעיפים של כל מה שהוא צריך לעשות כדי שהגר תיענה לו. בן אדם משימתי, לטוב ולרע. עד רגע מסוים הוא לא היה קשוב אליה בכלל, אבל אז חישב מסלול מחדש, לקח בחשבון את הגורמים הנוספים במשוואה הזו שנקראת "זוגיות" וזנח את המאפים והפרחים לטובת קרבה פיזית ונפשית.

הגר, לעומת זאת, היא תעלומה. לא, היא לא אישה-אסון, היא לא מכשפה, היא לא כפוית טובה והיא לא כלבה. הגר, להבדיל מניר, יותר מדי מודעת לעצמה. היא נכנסה לתהליך כשהיא ממש לא בטוחה שהוא יצליח. וגם אם חשבה שהוא יצליח, כנראה לא ציפתה שיחתנו לה אחד כזה כמו ניר, שהוא מצד אחד מאוד דומה לה ומצד שני – מאוד שונה. 

עכשיו בואו, עם יד על הלב, אם הייתם מתמחה שטוחנת משמרות של 26 שעות, לא היית מתעצבנים על מישהו שמרעיש לכם בבית כשאתם מנסים לישון? שלא לדבר על השדים מהעבר שרודפים אותה, כנראה פרידה קשה ממישהו, וכמובן האבא שלה שלנצח הזיכרון שלו מתקשר אצלה עם חנות דיוטי-פרי.

אבל יותר מכל מה שהגר מודעת לעצמה, היא מודעת גם למצלמות ולמיקרופונים, והיא מאוד לא רוצה לצאת מגוחכת או פתטית, או אחת שמתאהבת ולא זוכה להדדיות. ובגלל המודעות העצמית המופרזת, היא כל הזמן "עורכת" את עצמה בראש. עורכת ויותר גרוע, מצנזרת.

גם כשהרגש שלה כלפי ניר הופך להדדי, היא עדיין שומרת אותו לעצמה, שומרת אותו מחוץ למצלמות, ואם נוסיף את העריכה הפנימית שלה על העריכה של ההפקה (וכן, גם אנחנו מודעים לזה, בדיוק כמוה), מקבלים קטעים הזויים עד בלתי נסבלים של מישהי מעוררת אנטגוניזם.

היא לא מחייכת (אגב, מה קרה לכל הנשים שמוקיעות אותה על זה ואז מוקיעות את כל הגברים שדורשים מהן לחייך?), היא כל הזמן נראית עצבנית, כועסת, אבל בתכלס היא פשוט לחוצה, כי היא מרגישה שהיא נאלצת לג'נגל עכשיו עם המון כדורים ולהשאיר את כולם באוויר.

לדבר על הרגשות זה קשה, כל אחד מאיתנו יודע. לדבר על הרגשות מול מצלמה – זה קשה פי אלף. ואם המשתתפים האחרים איכשהו מצליחים לצלוח את המשוכה הזו בדרכים שונות, לפעמים מאד עגומות, הגר פשוט מסרבת לשתף עם זה פעולה. היא לא מספקת את הסחורה, הצופה מרגיש אכזבה ותוקף - בדיוק כמו ב"טייגר קינג" - לתת קצת דקירות לחיה בכלוב כדי שתעשה איזה תעלול.

אני בטוחה שמחוץ לטווח המצלמה הגר היא אחרת לחלוטין. והיא אחלה אישה, וגם רופאה מקצועית ונדיבה וחומלת. אבל מה לעשות, את המודעות העצמית אי אפשר להשאיר בבית או לאחסן אותה באופן זמני בבוידם כמו בגדי חורף. היא תמיד הולכת איתנו, ואם יש יותר מדי ממנה, זה כמו אבן ריחיים כבדה שמחוברת לנו לגוף.

הפרומו של הפרק האחרון מבטיח לנו ריגושים והפתעות. לגבי דובי ואריק או רוני ונעם זה די ברור, אבל לא עם הגר וניר. במיוחד כי נראה שלקראת הסוף הם זנחו את הדרך הזו של לחשוב עם הראש והתחילו לחשוב עם הרגש. והרגש תמיד מפתיע.