ביום ראשון האחרון חזרתי הביתה מאוחר. יום הצילום בו לקחתי חלק התעכב בגלל "פריצה" של ראש הממשלה לראיון בהול שכמובן התעכב, ואז נמשך מעל לחצי שעה במקום 10 הדקות שתוכננו מראש.
באיחור של שעתיים, רעבה ועייפה, עליתי במדרגות לביתי שבקומה השנייה, פתחתי את הדלת, נעמדתי באמצע הסלון וקיללתי בקול רם למשך איזה חמש דקות רצופות. צרחתי עד שכאב לי הגרון. קיללתי בעיקר את ביבי ואיחלתי לו הרבה מאד דברים רעים בחיים. באותו הרגע התסכול מילא אותי ופשוט שנאתי אותו – כאדם, כמנהיג, כראש המדינה.
על המסך רצו בלופים תמונות של נתניהו; לייבים היסטרים מיום הבחירות, קטעים מראיונות שהעניק לכל כלי התקשורת (כולל ערוץ לולי ו"מילון היופי"), ופתאום הרגשתי רחמים. רגש שבאמת אף פעם לא הרגשתי לאדם הזה, שאף על פי שאיני נמנית על מעריציו, אני מעריכה את היכולות ואת האינטליגנציה (על גבול הגאונות) שהוא מתהדר בה לאורך עשרות שנים.
באותו רגע הבנתי שקרה מהפך. למה? כי כשמתחילים להרגיש רחמים או חמלה כלפי בן אדם כמו ביבי - הוא כנראה הפסיד ואין דרך חזרה. וזה אגב, הפחד הגדול ביותר של כל סמי-דיקטטור או כל מנהיג "חזק" (כפי שהוא אוהב לכנות את עצמו): כשאתה מעורר רחמים, בטח אחרי שבמשך שנים הטלת מורא וחיסלת את מתנגדיך הפוליטיים בהינף יד – אתה יודע שזה הסוף.
ביבי הפסיד. גם אם הוא יקבל מנדט להרכיב ממשלה, או אפילו יצליח להשתלב בממשלה אחרת בתפקיד שר עסיסי - הוא כבר לא יחזור להיות ה-ביבי. והוא מבין את זה, הוא בן של היסטוריון. הוא יודע שבפוליטיקה זה או GO BIG או GO HOME. וכך, מראש ממשלה עם הכהונה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, הוא הפך ברגע לעוד אדם מבוגר בן 70 עם איפור מוגזם ושיער צבוע.
כולם אומרים שביבי חטא בחטא ההיבריס. הוא היה בטוח מדי בעצמו, ואני אומרת – ביבי הוא גבר ישראלי טיפוסי עם קריירה צבאית מפוארת, השכלה במוסד לימודים נחשב, קריירה מטאורית בפוליטיקה. מלח הארץ במלוא מובן המילה.
אגב, זה לא רק הוא. גם גנץ, לפיד, בוגי ואשכנזי הם כאלה. וגם איילת שקד, מי שמאוד רוצה לשחק בארגז החול הזה של הגברים ולפעמים אפילו נותנים לה להחזיק לכמה דקות את הדלי מפלסטיק - אבל מיד אחרי זה לוקחים לה אותו בלי להתסכל עליה אפילו.
כמו גברים ישראלים טיפוסיים שמחזרים אחרי נשים, הם ינסו בהתחלה להרשים, ואז, אם את לא נענית לחיזוריהם או נמסה מהכריזמה המתפרצת שלהם - הם יתחילו להציק, להעיק ויתישו אותך נפשית. כך בדיוק התנהלה מערכת הבחירות האחרונה. והאמת גם הקודמות לה, אבל לא בצורה כה אגרסיבית וגלויה כמו זו האחרונה.
לגברים כאלה יש נקודת תורפה אחת בלבד; אסור להם להיראות מעוררי רחמים. ברגע שזה קורה, כל הגבריות נשאבת מהם, ומטווסים מפוארים הם הופכים לסמרטוט רצפה אפרפר בכניסה לבית. ברור שהם גם "אלופי ההתאוששות" שחוזרים די מהר לפוזה הזחוחה שמאפיינת אותם - אבל אחרי שכבר ראינו אותם מושפלים בפומבי, לרושם הזה כבר לא תהיה השפעה. הם גמורים. הם מובסים.
מערכת הבחירות הזו הייתה שטופת טסטוסטרון ואגו - אבל לחלוטין חסרת כבוד, לפחות לקראת הסוף. טלפונים נואשים, הודעות טקסט ולייבים היסטוריים שמחמירים את המצב בכוונה. הכל כדי להפחיד, להלחיץ, להרתיע ובו בזמן להאיץ.
לא היה שום דבר חיובי במערכת הבחירות הזו. היו בה בעיקר ייאוש שהתחפש ליוהרה. מערכת בחירות גברית קלאסית, וכמה אירוני שדווקא המפלגה הערבית, למרות כל האזהרות והלחץ, יצאה מחוזקת, ואילו ליברמן (עדיין על תקן "הזר מהניכר", אף על פי שהוא חי כאן יותר מ-40 שנה), הולך, כנראה, להכריע את כל הטרלול הזה.
אני לא יודעת אם הולכות להיות בחירות נוספות בקרוב. אני מאד מקווה שלא, ומתפללת שכל אחד מהמשתתפים בה הבינו שהגיע הזמן להשיל את מגננות האגו ולהתחיל להתנהג אחרת. ברגע שהם יבינו שהדרך מהפסגה להשפלה קצרה ומפתיעה, גם עבור הפוליטיקאי הכי משופשף - כולי תקווה שבעוד 4 שנים, כשיגיע הזמן הטבעי של הבחירות הבאות, זה כבר לא יהיה משחק לגברים בלבד, ונשים יתמודדו בו לא בתור עלה תאנה של אפליה מגדרית אלא כשוות בין השווים. אמן.