יש לי חבר שמכריז בפומבי שהוא לא סובל פמיניסטיות. הוא נשוי ואבא לשתי בנות קטנות ומתוקות, וכשהתפוצצה פרשת איה נאפה הוא היה בין אלה שהכחישו שמדובר בפרשת אונס מחרידה ומאוד שמחו לשמוע שגם השלטונות בקפריסין חושבים כמוהם.
יש לי חברה שטוענת שלכל אישה יש חופש לבחור כיצד היא מתנהלת לגבי המיניות שלה, ואם היא בוחרת לשכב עם 12 גברים - זו החלטה חופשית שלה והמיניות שלה בריאה.
בכל פעם כשאני שואלת את החבר הזה, איך הדעה שלו מסתדרת עם העובדה שהוא מגדל שתי בנות, הוא עונה לי: "להן זה לא היה קורה".
בכל פעם כשאני שואלת את החברה הזאת, שכמובן גם תופסת את המיניות שלה כבריאה, האם היא הייתה שוכבת עם 12 גברים שונים אחד אחרי השני, היא אומרת שלא, מה פתאום.
שניהם חברים שלי כבר שנים רבות, ויש לנו גם לא מעט דעות שאנחנו שותפים להם. לכל אחד ואחת מאיתנו יש חברים וחברות כאלה ואי אפשר לטעון שהם אנשים רעים או סובלים מאיזושהי סתירה פנימית. אז מה הקטע?
נכון, יש את "מבחן האחות", אתם יודעים, כששואלים מישהו או מישהי אם היו מוכנים שיפגעו ככה באחותם, באמא שלהם, באישה שלהם או בבת שלהם. "לפי הספר", הם אמורים להזדעזע והם מזדעזעים, כמובן, אבל האם הם משנים את דעתם? לא נראה לי. כי מעבר ל"מבחן האחות", במשך אלפי שנים האנושות חונכה לדיכוטומיה של "מדונה-זונה". ככה הגדיר אותה זיגמונד פרויד כשתיאר את המיניות האנושית ואת הליבידו.
יש נשים "שלנו" שאסור לגעת בהן ויש נשים "זרות" שגופן ודמן מותר. יש נשים שצריך לכבד – אמא וסבתא לדוגמה, ויש נשים שלא מגיע להן; נערה שיכורה בבית מלון שאפשר לנצל, אחד אחרי השני, בבוטות ובברוטליות, כי למי אכפת.
כי אותן אמא וסבתא חינכו אותם מגיל צעיר שהם נסיכים ומותר להם הכל. כי אותם אבא וסבא (או אח גדול) קיללו לידם את המגישה היפה על מסך הטלוויזיה או את המורה שנתנה לאותו נסיך ציון נמוך מדי. כי יש נשים שצריך לכבד ויש נשים שלא חייבים. כי ככה חינכו גברים לאורך אלפי שנים, וככה מחנכים אותם גם היום, במדינה שנחשבת נאורה, כשבפועל היא חשוכה ומיליטריסטית. כן, כל המיליטריזם קשור לזה ישירות. וגם הכיבוש. כי אין, בגדול, הבדל בין לכבוש עם אחר לבין אונס של נערה בית מלון. בסופו של דבר זו אלימות והשפלה המכוונות כלפי מישהי או מישהו חלש.
אז נכון, משחר האנושות, משתמשים באלימות כדי להנחיל שלום; במלחמות כדי לשחרר עמים (תראו את ארצות הברית בקוריאה ווייטנאם או את ברית המועצות באפגניסטן). וכן, אלימות היא כלי אפקטיבי, כי היא מאיימת, כי אם אתה מספיק נחוש וחזק, אתה גורם לצד שני לסגת. או לאותה נערה בבית מלון לקפוא, כי כל הגוף שלה נכנס למצב הישרדותי. כמו שחיות בטבע מעמידות הרבה פעמים פני מתות נוכח האויב - ככה נשים קפואות נוכח האיום.
היצר ההישרדותי דואג לשלמות הגוף, אבל מה עם הנפש? מישהי כתבה שלשום, שהכותרת הנכונה על הפרשה שהתפוצצה באילת צריכה להיות: "נערה נרצחה 30 פעמים על ידי הגברים". הגוף שלם - אבל הנפש הרוסה לתמיד.
וגם, אם בסופו של דבר יתברר שאלה לא היו 30 גברים והיא טעתה בספירה, ועורכי הדין ינצלו את זה כמנוף לביטול הטענות שלה ולהצגה שלה כשקרנית עלובה, גם אם היו שם 20, 29 או 35 גברים - זה באמת לא משנה.
מה שקרה באילת זו פרשה מחרידה, ואם כבר מדברים על הרמזורים האדומים, כדברי ראש הממשלה, זו פרשה שאמורה לגרום לכל הוועדות להתכנס, לכל ההורים לתפוס את הראש ולהבין שאת השיחות על כבוד, על מיניות, על ערכים, על מוסר ועל היגיינת הנפש - צריך להתחיל לנהל כבר מגיל ממש צעיר. לא 12 ואפילו לא 6. גם לבנים וגם לבנות. ולהוות עבורם דוגמא אישית, להראות להם שהכבוד, הערכים והמוסר הם אוניברסליים ותקפים על כולם.
אפשר להאשים את מערכת החינוך שלא עושה דבר, אפשר להאשים את בתי המשפט שמקלים ראש עם הענישה על הטרדות ותקיפות מיניות, אפשר להאשים את התקשורת ואת הממשלה שממשיכה לתת כבוד ובמה לגברים שאנסו ותקפו, השפילו ופגעו בנשים ונערות. אבל למען האמת – הכל מתחיל מבית. ואם בבית יודעים לתת מגיל אפס ערכים ובסיס יציב, זה ילמד את אותם גברים לא רק לא להיגרר אחרי האחרים, אלא גם לדעת לא לעמוד מנגד ולעצור את מה שקורה בלי לפחד שיגידו עליהם משהו או יפגעו גם בהם.
אסור שמה שקרה באילת יישאר באילת. אסור לתת לגישה הדיכוטומית ולסטנדרטים הכפולים לקבוע את השיח ואת הערכים שלנו ושל הדורות הבאים. חייבים לעצור ולהחליט שהדברים הולכים להשתנות. כאן ועכשיו.