לפני כמה שנים סבלתי מהתקפי חרדה. זה קרה לי באופן יומיומי, מספר פעמים ביום, עד שזה הפך לסוג של שגרה מעיקה, מצמיתה ומשתקת. באותה תקופה הייתי מפרסמת בפייסבוק עשרות סטטוסים ביום. סטטוסים שנונים, מצחיקים, כאלה שמתארים את החיים שלי כיוצרת תוכן ועיתונאית דרך משקפיים ורודות של הצלחה וסיפוק.
ככל שהייתי סובלת יותר, ככה הפיד שלי היה נראה צבעוני יותר. הרגשתי שהמוח שלי מסרב להתמודד עם הבעיה, ולכן בורח למחוזות אחרים - המחוזות דיגיטליים, שם תמיד אפשר לסדר את המצלמה כך שהפריים יהיה מושלם, התאורה מחמיאה והמילים מושחזות אחת אחת.
רבות נכתב ודובר כבר על הפריים המושלם, על האידיליה שמצטיירת בעולם הווירטואלי, ורבות נכתב גם על הצד האפל של כל הדבר הזה, החיים באפור כהה, השגרה מעיקה ודאגות היום יום שאין להן מקום בפסטורליות המתורגמת של השפה הבינארית.
ועדיין, בכל פעם כשהאידיליה הזו מופרת על ידי תקרית מזעזעת שסותרת אותה לחלוטין - אנחנו מופתעים - ומופתעים עוד יותר כשהתקרית המזעזעת מתרחשת אצל מישהו שאנחנו מכירים. או אולי חשבנו שאנחנו מכירים מהרשת.
כשדיאנה דדבייב נרצחה, שום צו איסור פרסום לא יכול היה לעזור. רבים מדי הכירו אותה, ורבים מדי רצו להספיד אותה בדרכם. היא הייתה מנטורית לזוגיות מעצימה, קולגה לעבודה, חברת פייסבוק ומנהלת קהילה – אישה אחת עם טייטלים רבים וכל כך מנוגדים למה שקרה לה בסוף. משהו שאף אחד לא היה יכול לתאר או לדמיין שייקרה בזמן שהיא מעבירה סמינרי רשת, מצלמת סרטונים או כותבת פוסטים שעזרו לרבים.
אבל יותר מכל, אנשים לא האמינו שבן אדם שבמשך שנים הצטייר כבן זוג מפרגן, אוהד ואוהב הוא זה שנטל את חייה. הדיסוננס המטורף בין הפנים הרגועות, המבט המחייך ושפת הגוף שמביעה רגש, לבין ההבנה שאחרי שניסה לדקור אותה וירה בה הוא המשיך כאילו כלום להעסיק את הילדים שלו בזמן שהיא מוטלת על הרצפה גוססת בתוך שלולית דם.
והאמת היא שכולנו מכורים. מכורים גם לאידיליה וגם למעבר הזה בין השלמות להרס. לנפילה כמעט חופשית עם רעש באוזניים. אנחנו אוהבים להזדעזע ולהגיד שזה משהו שאי אפשר היה לצפות - וזאת בדיוק הבעיה.
תמיד יש סימנים מקדימים. הם קטנים וכמעט בלתי נראים - אבל הם קיימים. הם במבט, במילה, בהתנהגות או באיזה שינוי רגעי במימיקה. זה אף פעם לא קורה "פתאום". זה תמיד מצטבר. רבדים על גבי רבדים, בהתחלה הם בלתי מורגשים ולאט לאט מתחילים לשים אליהם לב אבל מתעלמים מהם כי אנחנו ממש אוהבים את האידיליה שכבר התרגלנו אליה.
ברור שהרבה פעמים אנחנו רואים את הדברים רק בדיעבד, כמו בסרטון הנבואי כמעט על אלימות במשפחה שדיאנה פרסמה לפני כמה שבועות. אבל אי אפשר שלא לחשוב: אם לא היינו כל כך מכורים לקיצוניות, טובה או רעה, האם היינו יכולים לשים לב לזה שהדברים מתחילים להשתנות או לכך שמלכתחילה לא הכל היה ורוד?
לו רק היינו יכולים לזהות את האלימות הזאת עוד בשלב ההתחלתי שלה, שלב שבו אפשר למנוע, לעצור, לא לטשטש, להעלים עין או להגיד שזה אולי משהו שרק נדמה לנו - אבל בפועל הכל בסדר. אבל המבט שלנו מצועף ומטושטש על ידי האידיליה הדיגיטלית. ושום בדיקת ראייה לא תעזור כאן.
פעם גדלנו על אגדות ונסיכות, אחרי זה על סרטים הוליוודיים וקומדיות רומנטיות, ובסוף למדנו להפריך את האידיליה שעלתה מהם ולזהות את כל המכשולים וההפרעות. הגיע הזמן שנלמד לעשות את אותו הדבר ברשת, להסיר את הפילטר המושלם ולחשוף פיקסלים שבורים שהם בסוף סימנים של החיים עצמם.