כשמדברים על "לבקש סליחה", אני תמיד נזכרת במשל הזה על הילד שהעליב את אמא או את אבא שלו, ביקש את סליחתם, ואז, אחד ההורים לקח דף נייר, קימט אותו והסביר: "זה העלבון", ולאחר מכן יישר אותו והראה לילד: וזו הסליחה".
אמנם הדף כבר לא מקומט, אבל "הקמטים" עדיין נשארו. ובכן, אנשים הם לא נייר בסופו של דבר, ויש כאלה שסולחים בקלות ואחרים שזה קשה להם, ואף על פי שאמרו "הכל בסדר, סלחתי", התחושה הקשה נשארת ודוגרת אצלם בגוף.
לא במקרה אותה סליחה מעורבת בכל כך הרבה דתות, ולא במקרה מדפיסים על דף נייר ותולים מעל עמדות מחשב שונות בארץ את המשפט: "לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי". האם היכולת לסלוח באמת הופכת אותנו לטובים ונעלים יותר? או שהיא סימן של לוותרנות? למי קל יותר לבקש סליחה ולסלוח – גברים או נשים?
בואו נתחיל מהטעויות. כולנו טועים, בגדול או בקטן, טעויות גורליות שיכולות לשנות חיים, או טעויות קטנות כמו לשכוח לקנות חלב הביתה. צריך חוסן נפשי מאד גדול לפעמים כדי להודות בטעויות האלה, ולבקש סליחה מכל הלב, ואז אנחנו מתחילים להרגיש טוב יותר, למרות שפה ושם ייסורי המצפון עדיין מציקים לנו, וזה גם לא נראה שמי שביקשנו ממנו סליחה קיבל אותה במלואה.
אז כן, זה בדיוק העניין – כשפגעו בנו, הרבה יותר קשה לסלוח. וזה עוד יותר קשה כשמדובר באדם קרוב. למה? כי אנשים קרובים אלינו תמיד יודעים ללחוץ על הנקודות הכואבות ביותר. פגיעה נקודתית מצד אחד והרס טוטאלי מצד שני.
השאלה שהכי מעסיקה אותי בזמן אחרון היא מי מסוגל לסלוח מהר יותר ובקלות? גברים או נשים? זה לא תלוי בעוצמת הפגיעה, כי הרי שני המינים מסוגלים לפגוע חזק בבן או בת הזוג אם הם מאד רוצים. השאלה מה נשאר לנו בפנים, אחרי שפגעו בנו וביקשו סליחה. האם נשמור את הטינה או נפתח דף חדש? או שבכלל נחליט שאין על מה נדבר, ונחתוך?
האמת היא שזה ממש תלוי בסביבה. למשל, גבר שחושד שאשתו בוגדת בו, יחטט לה בטלפון, בחשבון בנק ויעשה לה "בדיקות פתע" במקום העבודה שלה. התנהגות כזאת, לפחות מבחינת הסביבה, גובלת באלימות והיא לגמרי עילה לגירושין. מצד שני, אישה שמחזיקה את בעלה "קצר", לא מסכימה שייצא עם חברים בלעדיה, ובודקת בכל פעם מחדש איפה הוא נמצא נתפסת כ"חלשה", או אפילו "רעה".
בסופו של דבר, בשני המקרים, הצד שחושש מבגידה הוא זה שמתייחס, אוכל את עצמו, והראש שלו מלא במחשבות טורדניות. בן אדם שמרגיש שהוא משתגע ומפסיק להתנהג בצורה הגיונית ושקולה. אז מאיפה ההבדל הזה בתפיסות?
ונניח וגילית שהיא בוגדת. או שהוא בוגד. הוא מסתיר ממך חשבון בנק, היא מסתירה ממך חובות, ובסופו של דבר שניכם אומללים, כל אחד בתוך הסיוט הפנימי שלו. אנשים לא מאבדים אמון אחד בשני ככה סתם, כנראה שהייתה לכך סיבה, וכנראה שגם הייתה סליחה בפעם הראשונה. זה קורה לכל אחד שהוא מועד. או שהיא מועדת.
דיברנו, פתחנו, התנצלנו, בכינו, עשינו מייק-אפ סקס, ספק מלא תשוקה, ספק מלא אגרסיות, ושחררנו את האדים הרעילים. לכאורה. כי כדי לסלוח למישהו שפגע בך כל כך קשה, זה לא מספיק. ואם זה מספיק, אז כנראה שכבר לא אכפת לך ממנו.
אני לא אומרת שכל בגידה (פיזית או באמון) היא עילה לגירושין. אני אומרת שצריך זמן. שצריך להבין שאי אפשר לסלוח באותו רגע. גם אם תתחנפו לזה שצריך לסלוח ותוציאו ממנו או ממנה בכוח את משפט הקסם: "הכל בסדר, סלחתי", אל תאמינו. פשוט תנו לזה להחלים. ואם זה לא מחלים, צריך לעשות משהו.
סליחה, בעיני, היא תהליך. אי אפשר להיות חרא כל השנה ולבקש סליחה ביום אחד. אי אפשר להיות דוש גמור ופתאום לבוא עם זר פרחים. סליחה נבנית בהדרגה ואולי אם נזכור את זה בפעם הבאה, לא נמהר לפגוע.
חתימה טובה.