לפני כמה ימים חברה שלחה לי צילום של פתק שבעלה כתב לה לפני שנים, בימים בהם הוא גישש בניסיון להכיר אותה: "התאהבתי בך, תתקשרי", הוא כתב לה והשאיר מספר טלפון. זה ריגש אותי. כן, דווקא מחוות קטנות-אבל-גדולות מהסוג הזה מזיזות לי הרים בפנים וגורמות לי להתגעגע לתקופה בה אנשים אשכרה כתבו אחד לשני מכתבים או פתקים.
סוגי הסוכות השונות מזכירים לי מאוד את הפרופילים בטינדר, אלה עם צילום התדמית המושקע, מעשה ידיו של צלם מקצועי – ובכן, זה קצת כמו סוכה שכדי לקשט אותה הזמינו מעצבת פנים. יש גם סוכות עקומות, כאלה שהוקמו ברגע אחרון, בדיוק כמו הצילום המטושטש שנגזר מהתמונה הקבוצתית, או אפילו התמונה הקבוצתית עצמה שצולמה במילואים האחרונים בעזה של בעל הפרופיל שלא ממש השקיע.
בגדול, כל הסוכות דומות וכל תמונות הפרופיל די מזכירות אחת את השנייה; מבט רציני מצועף או חיוך מלאכותי. תלוי מה דרש צלם התדמית באותו רגע. לפעמים זו תמונה ממסיבה, ואז את שואלת את עצמך – "האם הוא היה שיכור כשהעלה אותה?", ועכשיו, אחרי שכבר בחרנו סוכה שנראית לנו סבבה מבחוץ, כדאי לדבר רגע על האורחים שמגיעים אליה, לא? ברור שכן.
נתחיל מ"המורעבת"; זו שמגיעה כדי לאכול את כל מה שמגישים, מזמינה במסעדה את כל התפריט, אבל בסוף, כשמגיע הרגע של "ריקוד כרטיסי האשראי", מתמהמהת או יוצאת לשירותים. מצד שני זה שמולה הוא ג'נטלמן, אז שישלם הוא בדייט הראשון. מה שאותה גברת לא יודעת הוא שמולה יושב "הסדרתי", זה שיוצא ל-4-5 דייטים בשבוע וכבר נשבר לו לשלם כל ערב בין 100 ל-200 שקלים. אה כן, והוא בדיוק קיבל דו"ח מהעירייה, חשבון חשמל והדילר שלו כבר התקשר לספר לו על העלאת המחירים. עכשיו הוא רק מתפלל שהאשראי יעבור ומצטער שלא הלכתם לקופיקס.
יש גם את ההוא, "הנונשלנט", זה שקובע את הדייט ליד חדר הכושר בו הוא מתאמן ואז מגיע מיד אחרי האימון בגופייה וטייץ מיוזעים עם פרוטאין שייק. לפעמים הוא קובע ליד המקום הוא הוא מתגורר ואז הוא יורד לפגוש אותך בתחתוני בוקסר "של בית" עם ציורי סמיילי מזעזעים שקנה בשוק הכרמל לפני שנתיים. כמובן שיש בהם חור קטן - אבל זה לא נראה לו קריטי.
למזלו, אם הוא נופל על "הספונטנית", אולי אפילו ייצא לו מזה משהו. "הספונטניות" בדרך כל כותבות על היותן ספונטניות בפרופיל ולפעמים אף מציינות שהן כלל לא מחפשות קשר. אם חשבתם שהן מחפשות סטוץ, זה שקר גס ומלכודת דבש. ברגע שנפלת על הספונטנית והעברת איתה שעתיים עצלות (כולל האקט), היא תתחיל לשלוח לך הודעות בוקר טוב, להגיע לבקר אותך בהפתעה ואז לשטוף לך את הכלים, להחליף לך את המצעים ואף להשאיר לך שוקולד מתחת לכרית. איך תיפטר ממנה? תחליף מפתח, מספר טלפון ותעבור דירה. אתה יודע - רק כדי להיות על הצד הבטוח.
הגענו אל הזן "הנוסטלגי", אחד הזנים שחוצה מגדרים וגבולות - אתם יודעים, אנשים שמדברים על האקסים שלהם לטובה ולרעה. לטובה – תמיד נתהה למה הם נפרדו אם היא הייתה כל כך מדהימה ומצצה נהדר, והוא היה מענטש וגם ידע לבשל והם עשו סקס כל יום. פעמיים. החשק היחיד שעושים "הנוסטלגיים" זה לתת להם במתנה יומן "זבנג" ולהציע להם להתרפק על הזכרונות. בלעדיכם כמובן.
הייתי רוצה לכתוב גם על הזן "המסגביר", אבל העניין הוא שגם הזן הזה הפך להיות חוצה מגדרים. "המסגבירים" מצד אחד ו-"המסנישות" מצד שני, עסוקים בלהפגין את הידע ואת ההבנה שלהם בכל תחום אפשרי. התחושה היא שאי שם מאחורי הקלעים יושב לו רסקין כדי לפרשן מי מהמשתתפים אוכל את ראשו של השני טוב יותר ויחד עם החשבון ייצא אליהם ארז טל שיכריז על המנצח והמטרחן האולטימטיבי.
אז מהו האושפיזין האולטימטיבי מבחינתי? הדייט הנורמלי? מישהו שלא לחוץ להשכיב אותך או לחלופין להתחתן איתך; מישהו שלא יתבייש לאכול מולך אבל גם לא יטחן כמו יאק בלי להוציא מילה; מישהו שאצחק מהבדיחות שלו וארגיש שאכפת לו ממני כבן אדם. מצד אחד, ממש מעט ומצד שני די הרבה.
אגב, אם באמת היה צריך רק שבעה דייטים כדי למצוא את האחד או האחת, החיים של כולנו היו הרבה יותר פשוטים. אבל אנחנו נמשיך לנשק (ולא רק לנשק) צפרדעים וקרפדות, לחכות לנסיכים ונסיכות, ולהחליק שמאלה וימינה, כי בסופו של דבר, כל עניין הדייטינג של היום הוא שברירי כמו סוכה בטורנדו. לצערי הרב, היום כבר לא כותבים פתקים ששומרים לנצח. אז חג שמח, ואם תהיתם, אז כן, אני לגמרי מחכה לפתק שלי.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל