דמיינו לעצמכם שמישהי שיצאתם איתה אחרי מפגש אקראי שהחל בשיחה בטינדר מחליטה להתנחל אצלכם בדירה במקום ללכת הביתה. לישון במיטה, להכניס דברים לארון, לשבת בסלון, לחמם לעצמה אוכל, להזמין פיצה, לשחק עם החתול ועוד לדרוש יחס. נשמע הזוי, נכון? ככה כנראה הרגיש אלון מ"חתונה ממבט ראשון" כשדקלה עברה לגור איתו אחרי ירח הדבש.
ואכן, היא הצפינה עד אליו באוטו הקטן, הלבן והחמוד שלה, הגיעה לבקתה בגודל מטר על מטר, סלון בו אפשר לקחת כוס מהשיש במטבח בלי לקום מהספה, ומגירה אחת בארון הבגדים. ברוסית יש פתגם שאומר "אפילו לגור בסוכה עם אהוב מרגיש כמו גן עדן", אבל פתגמים רוסים ידועים היטב בקשיחותם, והייתי בטוחה שכאן הוא דווקא יעבוד. חוץ מזה, אף אחד לא הזכיר את הנסיעות שנמשכות שעתיים לכל כיוון שדקלה צריכה לעשות כדי להגיע מהחור הזה (סליחה, ראש פינה) לעבודתה בקיסריה.
ואז, אחרי שבוע ראשון של שגרה, שניהם מוצאים את עצמם יושבים על הספה, בלי להסתכל אחד על השנייה. היא מתמרמרת והוא מתפתל. היא דורשת יחס והוא מפטיר לכיוונה "זה מה יש". היא אומרת שהיא התאהבה בו עוד לפני שראתה אותו ורוצה זוגיות, והוא עונה לה שירדה לו ההתלהבות.
אוקי, אז ברור לכולנו ששכבתם. בשביל זה לא צריך פסיכולוג - גם לי יש את "הריש" המתגלגלת והמוזרה. אלון ודקלה ככל הנראה שכבו והוא איבד עניין, אבל הבעיה היא שהוא לא יכול להזמין לה מונית או להגיד לה שתלך כי אלה לא חוקי הפורמט. לכן הוא שולף את נשק יום הדין, דושיות קלאסית שאותה ידע להסתיר עד עכשיו מתחת למעטה הצ'ארמר.
הקטע המעצבן הוא שזה כמעט תמיד ככה – גודל הצ'רמריות שלפני היא כגודל הדושיות שמגיעה אחרי. הצ'ארמריות נועדה לטוות קורים מתוקים ודביקים ולהרים לנו עד אין קץ, ואז, כשהצ'ארמר משיג את מבוקשו - הדושיות צפה ותוקפת.
חד משמעית, להיות צ'ארמר-דושבאג זה משתלם. אתה מפיל אותה מהרגליים, מקסים אותה, היא מתמסרת (כי אנחנו כנראה מתוכנתות להתמסר לאלה שמקסימים אותנו), אבל אז אתה מאבד עניין. כי כבר כבשת את הפסגה הזו ויש לפנייך עוד פסגות נוספות - והן הרי כל כך מפתות.
ברור שאפשר להגיד "אבל זה מה שנשים רוצות, שמישהו יסחרר אותן, ירגש אותן, יחזר אחריהן". נכון. אנחנו מתות על זה, אבל אם אפשר שזה יגיע בלי תוספת הדושיות שמגיעה אחרי - זה יכול להיות נחמד. אין לי משהו מנחם או מרגיע לומר על זה. דקלה תאסוף את הדברים שלה ותחזור הביתה עם תחושת כישלון, וכמובן שתהיה שם גם ספת המטפל הזוגי שעל הדרך ינסה לפשר, לפייס ולהרגיע. אבל בגדול, "הזוגיות" הזו כבר מתה. תנו לדקלה ללכת. תנו לאלון לנשום לרווחה בכוך הצפוני שלו. שחררו.
אני לא מאשימה את אלון. גם לא את דקלה. אני מאשימה את אגדות הילדים ואת הקומדיות הרומנטיות שלימדו אותנו את המושג "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" בלי ללמד אותנו איך לחיות. לא את הנשים ולא את הגברים. אף אחד גם לא לימד אותנו להיות סבלניים. זה נורא קל לרוץ 100 קמ"ש בשבוע הראשון, אז בלי ששמת לב בשבוע השני כבר נגמר האוויר.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל
תראו את שירי. כנראה שפעם היא כנראה הייתה כמו דקלה – מתאהבת ונלהבת שמוכנה להגיע עד קצה העולם בשביל מישהו שיגרום לה להתרגש. ואיפה היא היום? סגורה בקופסת החשדנות ולא משנה מה יעשה לירן. אגב, אף אחד לא מבטיח שאם שירי הייתה "זורמת" - לירן לא היה מאבד עניין. כולנו בנויים מסך הציפיות והחלומות השבורים שלנו. וכמובן מהתקווה, שלפי עוד פתגם רוסי, "תמיד מתה אחרונה". אז אולי היא עוד נמצאת שם התקווה, אצל שירי כמו אצל אלון, ואולי גם התקווה הזו היא בסך הכל צ'אמר שבעתיד יהפוך עורו לדוש.