מוצאי שבת חורפית, שעת לילה מאוחרת, הטלפון מצלצל. "שבוע טוב"' היא אומרת, "זהבית מדברת". היא נשמעה נסערת, זהבית ביקשה להיפגש בהקדם.
"אתה יכול להגיע למשרדי כבר מחר בבוקר?",היא שאלה. השבתי בחיוב. למחרת, בתשע וחצי בבוקר, נכנסתי למשרדה המפואר בבניין מוכר במרכז תל אביב. זהבית, בת 44, גבוהה וחטובה, מועסקת בתפקיד בכיר בבית השקעות ידוע. היא ביקשה ממזכירתה שתכין לשנינו קפה, ולאחר שיחת היכרות קצרה החלה לספר לי על מטרת הפגישה בינינו.
זהבית נשואה באושר ואמא לשלושה ילדים. לדבריה, בשנים האחרונות, אחת לשנה בערך, יש לה צורך לנהל רומן קצר ומסעיר שמסתכם בכמה מפגשים בודדים, "ואז אני חוזרת לשגרה". "תבין", היא אמרה, "אני אישה מצליחה, נראית טוב, יש לי הכל ואני יכולה להגשים כל חלום. גברים איכותיים מחזרים אחריי בלי הפסקה ואת כולם אני דוחה בתקיפות. אבל פעם בשנה בא לי קצת ליהנות, להסתכן, או כמו שאומרים, לטעום מהפרי האסור".
זהבית הדגישה שהיא מאוד אוהבת את בעלה וילדיה, ושברור לה שיש סיכון עצום במעשיה. בכל זאת היא התעקשה לשכנע אותי (וכנראה שגם את עצמה) שזהו סיכון מחושב. "אם יהיה סיכוי הכי קטן שבמהלך הרומן הדבר ייחשף ויאבד שליטה - אני חותכת במקום. אני נוהגת כך כבר 5-6 שנים ואין מאושרת ממני, עד לאחרונה".
בשלב זה נראה שזהבית איבדה את שלוותה. מישהו ערער את ביטחונה. היא המשיכה בדבריה בשטף: לפני כשלושה שבועות היא הכירה את אביב, בחור צעיר כבן 30, ולאחר שמצא חן בעיניה, היא החליטה לזרום איתו ולהפוך אותו ל"איש השנה" שלה. "נפגשנו שלוש או ארבע פעמים במהלך 10 ימים", היא סיפרה. "הזמנתי לנו חדרים במלונות מפוארים. היו מפגשים סוערים ומטורפים. הרגשתי שאני מאבדת את חושיי, הנאה צרופה ומיוחדת. ואז, בסיום המפגש האחרון, הסברתי לאביב, כמו בשיחה הראשונה שלנו, שאני נשואה באושר, ושמבחינתי הסיפוק והמיצוי מגיעים מהר. הבהרתי לו שכאן אני רוצה לחתוך. אביב מצידו, ניסה לשכנע אותה שאין סיבה לסיים קשר כזה מענג, זהבית הייתה החלטית ובטוחה בעצמה, בעיקר משום שלא הזדהתה בפרטיה האמיתיים מולו. "כשאני מחליטה להיעלם - אני נעלמת, והם מחפשים מישהי שלא קיימת. עד לאביב".
לדבריה של זהבית, למרות שהרגישה שאביב מתקשה לקבל את החלטתה, היא לא הכינה את עצמה למצב שבו זר פרחים ענק יישלח למשרדה באמצע היום, כולל שקית של שוקולדים קטנים בצורת לב. היא הרגישה שעולמה חרב עליה, כאילו נתפסה ואין חומה סביבה, היא פגיעה ללא יכולת להתגונן. זהבית ציינה שלא הייתה כל אינדיקציה ודאית שהזר נשלח על ידי אביב, אך בכל זאת לא היה לה ספק, מאחר ובמפגש הראשון שלהם אביב הגיע עם שק של שוקולדים קטנים.
"החלטתי להתעלם מהזר", סיפרה. כעבור יומיים, במהלך שיחת חולין, סיפר לה בעלה כבדרך אגב על שלוש שיחות טלפון שהגיעו במהלך הלילה לבית ונותקו מיד. "את ישנת כמו מלאך", אמר לה. "אפילו לא התעוררת. כנראה זו טעות במספר". זהבית הרגישה כמי שהטיחו בה פטיש 50 קילו. אך היא התאפקה ולא חשפה את רגשותיה.
זהבית ביקשה שנבצע בדיקות שיראו אם היא נמצאת תחת מעקב, ובכך גם לאמת את החשש: האם אביב הוא זה שעומד מאחורי ההטרדות.
כבר באותו היום עלינו על זהותו המלאה של אביב: הוא נשוי, אב לילד וגר ביישוב קהילתי במרכז הארץ. לקראת סיום עבודתה של זהבית ביצע צוות עוקבים סריקות סביב משרדה, ובשעה שיצאה מחניון הבניין, נסעו הבלשים אחריה במטרה לזהות האם היא נמצאת תחת מעקב. זהבית הגיעה לביתה, וכפי שסוכם - צוות הבלשים נשאר לסרוק את סביבת הבית.
למחרת בבוקר ליוו הבלשים שוב את זהבית למקום עבודתה, כשהם בודקים אם מישהו נלווה אליהם. לקראת ארבע אחר הצהריים, כשעה לפני שזהבית יוצאת בדרך כלל ממשרדה, צוות הבלשים הגיע לבניין משרדה לביצוע סריקות. כעבור כמה דקות זוהה אביב, כשהוא יושב ברכבו. אביב נראה מתצפת לעבר היציאה מהחניון וממתין בסבלנות. זהבית עודכנה בהתפתחות. היא נשמעה חדורת קרב ואמרה: "עכשיו אעשה לזה סוף!".
זהבית ביקשה שהבלשים ימתינו לה בפתח הבניין. בכל זאת, היא לא כל כך ידעה כיצד אביב יגיב. היא יצאה מהמשרד והלכה ברגל לרכבו של אביב, כששני הבלשים מלווים אותה בהסתר. אביב נראה מרחוק כמי שמנסה להסתתר ברכבו. הוא היה המום, נבוך ומבולבל. היא ניגשה לחלון רכבו, אמרה לו כמה דברים וחזרה למשרדה כלעומת שבאה.
זהבית שלחה לי הודעה: "הכל בסדר, נדבר מחר". למחרת, שאלתי אותה מה אמרה לאביב. היא חייכה וענתה: "אני נראית לך פראיירית? הוא הבין שלא כדאי לו להתעסק איתי". התאפקתי ולא חפרתי. שאלתי אותה: "נו, אז מה יהיה בשנה הבאה?". היא שלחה חיוך והשיבה: "ימים יגידו..."
הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי. שמות הדמויות, כמו גם פרטים נוספים, שונו בכדי למנוע את חשיפת המעורבים. גולן פנחס, חוקר פרטי, בעל משרד "ים חקירות".