את אורית פגשתי בבית קפה בשכונת מגוריה, היא בת 55, חייכנית, שמחה, ונראית הרבה יותר צעירה מגילה. אורית החלה לספר לי על אורח חייה ושלפני כמה שנים בעלה נפטר בתאונת דרכים. אחרי שנתיים של אבל וצער רב היא קיבלה החלטה להמשיך בחייה.
היא סיפרה ששתי בנותיה הבוגרות לא ויתרו לה ופשוט דחפו אותה חזרה לחיים, "לשמוח, הייתי חייבת להמשיך הלאה", אמרה אורית בחיוך. אורית המשיכה וסיפרה לי שבחודשים האחרונים, בלי שום סיבה מוסברת, היא חזרה למחשבות ולזיכרונות מתקופת נעוריה. היא חייכה ואמרה "בתקופת נעוריי היו רק מחשבות על עמוס, אהבת נעוריי... עמוס החייכן, עמוס שלמד שכבה אחת מעליי", המשיכה אורית כשהיא מחייכת. אורית התגוררה בעיר מרוחקת בצפון הארץ. בגיל 15 עזבה את הצפון ועברה עם משפחתה לאזור השפלה.
הקשר עם רוב חבריה מאותה התקופה נותק ומעולם לא הייתה בקשר עם חבריה מהצפון. "התאקלמתי מיד באזור המגורים החדש, השתלבתי בתיכון המקומי ופתחתי דף חדש בחיי". אורית המשיכה, חייכה ואמרה: "טוב, בטח הבנת, אני רוצה למצוא את עמוס וליצור איתו קשר". לאורית לא היה שום מידע נוסף על עמוס, שם משפחתו לא היה זכור לה, היא זכרה שהיה לו אח בוגר בשם יואב, ושום פרט נוסף. בכל זאת, 40 שנה אחורה.
התחלנו את החקירה, ערכנו בדיקות ואיתורים, חקירה מיוחדת ומעמיקה, הגענו למוסדות חינוך באזור המגורים, וכעבור כמה ימים הגענו לזהותו של עמוס. לצערנו אורית איחרה בשנה. עמוס נהרג בתאונת דרכים שנה קודם לכן. כן, גם הוא בתאונת דרכים. העצב על פניה של אורית היה גדול. "גם עמוס? גם בתאונת דרכים?" היה חשש שהמידע הזה יחזיר את אורית כמה שנים לאחור, שוב לאבל, לצער ולכאב. היא נראתה חזקה וביקשה לאתר את קברו של עמוס. מסרתי לה שהוא נקבר בבית העלמין במושב שבו התגורר.
למחרת אורית התקשרה אליי וביקשה שאלווה אותה לבית העלמין. הסכמתי, וביום שישי שלאחר מכן נסענו יחד. סמוך לקברו של עמוס, ישבה בתו. אורית ניגשה אליה, הציגה את עצמה והתיישבה לצידה בשקט במשך דקות ארוכות.
הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי. שמות הדמויות, כמו גם פרטים נוספים, שונו בכדי למנוע את חשיפת המעורבים. גולן פנחס, חוקר פרטי, הוא בעל המשרד "ים חקירות".