תמיר התקשר אליי וביקש להיפגש איתי מחוץ למשרדו. תמיר הוא בעל מפעל לייצור גופי תאורה בצפון הארץ. מידי כמה חודשים אנו מבצעים עבורו חקירות שונות. לרוב מדובר על נהגי החלוקה ש"מועדים" ופורקים סחורה בביתם. "הפעם, זה עניין אישי..", הוא אמר לי בטלפון. נפגשנו ותמיר החל לגולל את סיפורו. לדבריו, אנו בימי יולי - אוגוסט, ימי החופש הגדול והוא אב מודאג, תמיר החל לספר על בתו עדי, שעוד כמה שבועות תחגוג יום הולדת 17. הוא נראה נבוך, מבולבל ואינו שלם עם מעשיו. ביקשתי ממנו לספר את אשר על ליבו וביחד נחליט אם נכון ורצוי לפעול. תמיר החל לספר על עדי, חבריה ועיסוקיה - עד כמה שידע... זהו גיל ההתבגרות ותמיר נתקל בתופעות של עקשנות ומרדנות, לכן הוא לא היה שלם עם כוונתו להסתייע בשירותיי.
תמיר אמר כי עדי יוצאת כמעט כל ערב מהבית וחוזרת בשעות הלילה המאוחרות, ולעיתים אף עם אור ראשון של הבוקר. "מיותר לציין שאני דואג", ניסה תמיר לתרץ. אין ספק שהעובדה שעדי היא בת יחידה אינה תורמת לשקט ולביטחון.. שאלתי את תמיר האם שוחח עם עדי, או ניסה להבין היכן היא מבלה עד השעות הקטנות של הלילה, "ניסיתי מכל כיוון אפשרי, גם אשתי שוחחה איתה, ניסינו לברר דרך חברותיה, במפגשים אקראיים, אך ללא הצלחה..". עדי אומרת שהיא והחברות נפגשות אצל אחת מהן, מטיילות בטיילת החדשה ומבלות ככל בני הנוער. תמיר משוכנע שעדי לא אומרת את כל האמת, "תחושות הבטן שלי אף פעם לא הטעו אותי" הוא אמר. תמיר ביקש לעקוב אחר עדי בכמה ערבים שבהם היא יוצאת, ולהעביר לו את כל המידע שנגלה, "גם אם זה יהיה קשה לתיאור" הוא מלמל.
לאחר לבטים החלטנו לבצע את המעקב. בערב הראשון, לאחר ישיבה בפיצרייה במרכז העיר, נראו עדי ושלוש מחברותיה פוסעות לאורך הטיילת לכיוון חוף הים. בסוף הטיילת התיישבו הנערות ונראו כממתינות למפגש כל שהוא. כעבור כשעה הגיעה למקום מכיוון הדיונות של חוף הים חבורת גברים בשנות ה-20 לחייהם, רכובים על טרקטורונים. שתי החבורות נפגשו ובשלב הראשון המפגש נראה תמים למידי. בהמשך הערב, אחרי חצות, כשתנועת הרכבים והאנשים באזור כמעט ונפסקה, אחד הגברים ניגש עם אחת מחברותיה של עדי לטרקטורון ו"עשה לה סיבוב". השניים לא חבשו קסדות, וככל שהזמן עבר הנסיעה נראתה מסוכנת יותר עם הרמת גלגלים קדמיים. כל הנסיעה לוותה בתפילות שלנו שהסיבוב ייגמר בשלום... כעבור כרבע שעה שבו השניים לחבורה.
הנערה ששבה מהסיבוב נראתה משתפת את חברותיה בחוויה המסוכנת. היא משכה את עדי לכיוון הטרקטורון, הסבירה לה והדריכה אותה היכן לתפוס ולאחוז במהלך הנסיעה. אי אפשר היה לטעות, עדי לא התלהבה מהרעיון ונראה בבירור שמופעל עליה לחץ מצד חברתה. בשלב מסוים הצטרפו הגברים לשכנוע. ככל הנראה הפחד והחשש של עדי גברו על הלחץ, ולמרות ההפצרות היא עמדה על שלה. חברה אחרת הצליחה להשתכנע ועלתה על טרקטורון לסיבוב. הפעם הנסיעה באמת הסתיימה בנס גדול, שכן ההשתוללות על הכביש הייתה מסוכנת ביותר. במהלך הנסיעה הזו החלטנו להתקשר למשטרה ולהזמין ניידת למקום. כמה דקות לפני הגעת הניידת נראה שהלחץ החברתי על עדי עשה את שלו. נראה היה כאילו שהיא מתכוונת לעלות על אחד הטרקטורונים - אך הגעת ניידת המשטרה שיבשה את התוכניות. הנערות עזבו את המקום והשוטרים נותרו עם נהגי הטרקטורונים. למחרת דיווחנו לתמיר על שאירע בלילה והוא העלה מיד את האפשרות שעדי הייתה עולה לנסיעה הפרועה, שתוצאותיה היו עלולות חלילה, להיות קשות. "אפשר לומר שייתכן והצלתם את עדי, מי יודע כיצד הבילוי עלול היה להיגמר", הוא אמר.
כעבור כמה ימים תמיר התקשר וסיפר על שיחה שקיים עם עדי ובה סיפר לה שחבר שלו עבר במקרה באזור הטיילת וראה אותה עם החבורה. עדי סיפרה להוריה שכמה פעמים בשבוע היא וחברותיה נהגו לפגוש את הגברים עם הטרקטורונים לסיבובים ולתחרויות שונות ומסוכנות (עדי הודתה שבחלקן אף השתתפה). תמיר הסביר לעדי על הסכנה החמורה ועל אסונות שעלולים היו להיגרם מהמעשים הבלתי אחראיים הללו. עדי הסכימה עם הוריה והבטיחה לנהוג בשיקול דעת ובאחריות רבה יותר. מצד אחד, תמיד אמשיך להתלבט אם נכון לבצע מעקב אחרי נערה צעירה בת 17, מצד שני, אין לדעת, אולי חסכתי מפגש עם תמיר סמוך למיטת בתו בבית לוינשטיין...
הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי. שמות הדמויות, כמו גם פרטים נוספים, שונו בכדי למנוע את חשיפת המעורבים. גולן פנחס, חוקר פרטי, בעל משרד "ים חקירות".