מדי יום אני יושב מול עשרות רבות של ישראלים שנמצאים במקום הנמוך ביותר בחייהם, ואין להם מושג שגם אני הייתי בדיוק כמותם. הם פותחים בפני את לבם, מספרים בגילוי לב כיצד חרב עליהם עולמם, לרוב גם לא יכולים להתאפק ומזילים דמעה.
למעשה, דרך הטקסט הזה, זו הפעם הראשונה שבה אני מספר לאלפי לקוחותיי בשנים האחרונות ושאותם ליוויתי תקופות ארוכות ברגעים הקשים של חייהם לעבר תקופה של אור ואופטימיות - על הטראומה הפרטית שלי.
הסיפור שלי החל בשנת 1988. הייתי אז ילד בן שש שגדל במשפחה נורמטיבית לחלוטין יחד עם עוד שתי אחיות, אב שעובד כשוטר במשטרת ישראל ואם שעובדת במזכירות מושב גבעת ישעיהו שבו גדלנו. חיינו חיים מאושרים, רגילים ולא סנסציוניים; משכורות קבועות, הוצאות קבועות, הכנסות קבועות, חישוב חודשי של הכנסות והוצאות וחיים לפי יכולת כלכלית ברורה. לא פחות מדי ולא יותר מדי.
בתור ילד ידעתי שלמשפחה אין הרבה כסף, אבל מצד שני גם לא חיינו חיי עוני. אם להיות מדויק: ממני לא החסירו דבר והרגשתי ילד ככל הילדים. אלא שבבת אחת החיים השתנו: זה קרה ביום בו חזרתי מבית הספר וראיתי את אבי ואמי יושבים עם פנים נפולות. "מה קרה?", שאלתי, אבל כמובן שהוריי הסתירו ממני את האמת וזרקו כלאחר יד: "הכל בסדר, אין מה לדאוג".
למרות גילי הצעיר, ידעתי שלא הכל בסדר. ידעתי שמסתירים ממני משהו, ובאופן אקראי לגמרי גיליתי מכתב על השולחן ועליו היה כתוב: "אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל". נייר ממשלתי בצבעים לא נעימים ותחושה שמשהו שגדול עליי קורה סביבנו - אבל לא באמת ידעתי מה זה אומר ומהן ההשלכות של מכתב כזה.
מהר מאוד כולנו הבנו שלא "הכל בסדר", וגיליתי את נחת זרועה של לשכת ההוצאה לפועל. בבית שרר מתח עצום שלא הכרתי לפני כן והוא השפיע על כולנו; פתאום דפיקות בדלת ואנשים שאני לא מכיר נכנסו בליווי שוטרים - שמבחינתי עד לאותם רגעים היו קולגות של אבא מהעבודה - הם הוציאו דפים, תיעדו את רשימת מכשירי החשמל בבית ולקחו חפצים אישיים כאילו היו שלהם.
וההשפלה, אוי ההשפלה. אבא שלי, שמבחינתי היה גיבור ישראל, שוטר שנאמן על החוק ומקפיד עליו - פתאום נמצא בצד השני. פתאום קבלני הוצאה לפועל מגיעים יחד עם שוטרים ורוצים לקחת את אבי למעצר. איך עברנו לצד השני? מה, אבא שלי עבריין? מה לא מספרים לנו? שתי אחיותיי ואני נותרנו המומים ורק חיכינו שמישהו כבר יסביר לנו מה קורה ואיך החיים הרגילים שלנו הפכו לסיוט.
בסוף, הוריי הבינו שאין ברירה וצריך לשתף ולהסביר לילדים על הטירוף שקורה בבית. אני זוכר את אותו הערב שישבנו כולם בסלון, ואבי, בבושת פנים שלא הכרתי, כאילו מתחבא מעצמו, דיבר אלינו. המילים נאמרו בשקט שצרם לכולנו באוזניים. "אתם זוכרים את חבר שלי מ'? אז חתמתי לו ערבות של 500,000 שקלים", סיפר אבא.
"מה זה ערבות?", שאלנו שלושתנו יחד, ואמא ניסתה להסביר: "על מנת שמ' יוכל לקבל הלוואה מהבנק ולבנות את העסק שהוא כל כך רצה, אבא היה צריך לעזור לו - אבל החבר לא הצליח להחזיר את ההלוואה, פשט רגל, ולכן אבא צריך לשלם במקומו".
"מה? איך? מדובר בהמון כסף! איך נשלם?", הזדעקנו, ופתאום הכל נחת עלינו. פתאום הבנו שבגלל זה מגיעים אלינו לבית קבלני הוצאה לפועל ולוקחים מכשירי חשמל ואת אבא לתחנת משטרה, מעקלים משכורת, ואין כסף בבית. ביום אחד הפכנו ממשפחה נורמטיבית לחלוטין למשפחה "חייבת" בהוצאה לפועל. אנשים המשיכו להופיע בביתנו ולקחת מוצרי חשמל ולשאול אם אבי בבית.
חקוק בזיכרוני עד היום אותו רגע בו הגיעו קבלני ההוצאה לפועל לביתי, ללא כל התחשבות בבני הבית או השעה. המראות הקשים נשארו איתי עד היום - ובמרחק הזמן אני כבר מבין שמדובר בטראומה של ממש.
לאחר כשש שנים של "רדיפה ובריחה" ממערכת ההוצאה לפועל, אבי חזר הביתה קצת שמח וקצת עצוב, והודיע לנו שסיימנו את היחסים עם מערכת ההוצאה לפועל. כדי שזה יקרה, הוא נאלץ לוותר על כל מה שהיה לנו: כל החסכונות שהיו נלקחו על ידי ההוצאה לפועל כחלק מהסדר החוב, ואת חיינו הבוגרים התחלנו אחיותיי ואני ללא אפשרות של עזרה מההורים, ללא חגיגות גדולות של בת ובר מצוה, ללא מימון בלימודי הנהיגה, לימודים באוניברסיטה וחתונה.
הזכרונות הקשים שנחקקו בזיכרוני הפכו לדלק שהניע אותי לעבר המטרה הגדולה: ללמוד משפטים ולעסוק בתחום חדלות הפירעון. לייצג אנשים, שכמו אבי נקראים "חייבים", ולתת להם הזדמנות שנייה. בסיום הלימודים הגשתי מועמדות להתמחות בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים - הגעתי למבחנים, ולאחר שבוע קיבלתי טלפון מכבוד רשמת ההוצאה לפועל קורין יצחקי שבישרה לי כי נבחרתי על ידה להתמחות.
השמחה שלי, כמובן, הייתה אדירה. אנשים סביבי לא הבינו מדוע אני שמח כל כך, שהרי מדובר בתחום אפור ולא נוצץ - אבל אני בתוכי ידעתי את הסיבה והתפוצצתי מאושר. התחלתי את ההתמחות ואני זוכר את ההתרגשות העצומה שעברה בי - יום יום נתקלתי בחייבים שהקרקע הכלכלית נשמטה מתחת לרגליהם, ובאותם ימים הרגשתי בעל משמעות - הייתי שם לעזור, לכוון ולהסביר שיש עוד דרכים. כרגע רק כבורג קטן, כמתמחה, אבל עם הבנה גדולה למצבם ועם הרבה אמפתיה.
עבדתי יומם וליל בכדי לראות עוד מקרים, ללמוד כיצד ניתן לעזור, לקרוא חומר משפטי ולהיתקל בכמה שיותר החלטות אשר יהיו לי כאבן דרך לעזור לאותם אנשים שנקלעו למצב ולא רואים דרך יציאה. הימים שזכורים לי במיוחד הם אלה אשר באולם בית המשפט היו נערכות חקירות יכולת ואנשים ללא כל אמצעי תשלום נלקחו על ידי המשטרה באמצע היום או הלילה והובאו כדי "להוכיח" שאין להם כלום.
אני זוכר פעמים שבהן הורים היו מגיעים לאולם המשפט עם ילדיהם שהושארו בחוץ, והפחד וחוסר הוודאות שהיו בעיניהם החזירו אותי עשרות שנים אחורה, לילד שעמד בפינת הבית ולא הבין את גודל ההמולה שנחתה בביתו. למדתי המון בהתמחות, בעיקר שאין צורך "להפסיד הכל", שיש דרך לצאת מהחובות, לעצור את העיקולים והגבלות ולחיות חיים נורמטיביים.
לאחר ההתמחות עבדתי כשכיר במשרדים המייצגים חייבים והמשכתי להתקדם לעבר המטרה האמיתית – לפתוח משרד שייתמחה בתחום חדלות הפירעון. היום, יחד עם שותפי צביקה הופמן, אני כבר בעלים של חברת עורכי דין הופמן רוז שמייצגת חייבים וחברות אשר הגיעו לקריסה כלכלית, ואין מאושר ממני לתת הזדמנות שנייה לכל משפחה שמחפשת לחזור לחיות חיים נורמטיביים, ובכך לסגור מעגל עם הסיפור האישי שלי.
הכותב הוא בעלים של משרד עורכי הדין הופמן רוז, מהמובילים בייצוג חייבים בהליכי לפועל, חדלות פירעון והבראה כלכלית, בעלי סניפים ברחבי הארץ