בשנת 1999 יצא סרטו של בארי וו. בלוסטין 'Beyond the Mat' – כנראה הסרט הדוקומנטרי הכי מרתק שאי פעם נעשה על ענף ההיאבקות המקצועית. במהלך העלילה נוגע הבמאי באינספור רבדים והיבטים אפלים בתעשייה הפופולרית – החל מהתדרדרות של חלק מהמתאבקים המפורסמים בעולם לסמים ממכרים, דרך סצינת ההארדקור המזוויעה של הענף ועד ליחסים המורכבים בין המתאבקים לבני משפחותיהם. למרות זאת, הסרט הזה זכור לי בעיקר בגלל ההצצה הקטנה שהוא נותן לחייו המשפחתיים של אחד המתאבקים האהובים עליי בכל הזמנים, וככל הנראה גם זה שנחשב לאחד הכי שנויים במחלוקת בהיסטוריה של ה-WWE – תעשו יפה שלום למיק פולי.
הסרט המדובר מסקר בקצרה את הופעתו של פולי באירוע הרויאל ראמבל שהתקיים בתחילת אותה השנה. באותו ערב נדרש פולי להיכנס לזירה עם דוויין 'דה רוק' ג'ונסון ולהיאבק איתו בקרב 'I Quit' – קרב שיכול להסתיים רק כאשר אחד המתאבקים צועק אל תוך המיקרופון שהוא נכנע - כלומר קרב עם פוטנציאל אלים במיוחד.
אלו מכם שמכירים את הרפרטואר של פולי בוודאי מודעים להיסטוריה שלו בכל הנוגע לקרבות הארדקור; בין אם זה ליפול מכלוב בגובה של יותר מ-6 מטרים על שולחן השדרנים או להתאבק בזירה עם חוטי תיל במקום חבלים ביפן. אלו מכם שלא יודעים במי מדובר, כל שעליכם לדעת זה שהוא מעולם לא חשש להסב לעצמו כאב אדיר בשביל הקהל והצופים בבית – ולמרות שהקרב מול 'דה רוק' לא היה בנוי על גימיקים אבסורדיים (כמו זירה ממלוכדת בלבנות חבלה) - הסוף שלו היה לא פחות מזוויע.
אחרי קרב של יותר מ-20 דקות ומול קהל של קרוב ל-15 אלף צופים, 'דה רוק' אזק את ידיו של פולי מאחורי גבו והיכה את ראשו עם כיסא ממתכת – כל זאת לנגד עיניה הדומעות של אשתו קולט, בנו של פולי דיואי (אז בן 7) ובתו נואל (6). מאוחר יותר סיפר פולי שהשניים סיכמו מאחורי הקלעים שג'ונסון יכה את ראשו רק 3 פעמים, אך בלהט הרגע 'דה רוק' היכה אותו 11 פעמים בראשו. מאחורי הקלעים הוא כבר נדרש לקבל תפרים ומאוחר יותר אובחן עם זעזוע מוח.
עד היום הקרב הזה מוגדר בתור אחד הקרבות הכי אלימים בהיסטוריה של ה-WWE, וכיאה לפולי, גם בין הקשים ביותר לצפייה - לא רק בגלל אופיו הברוטלי, אלא גם בגלל העובדה שבני משפחתו נאלצו לשבת שם ולראות אותו מקבל מכות רצח כשהם צופים בו מהשורה הראשונה.
אגדת ההארדקור
לא חסרים מתאבקים שחייבים לבקש סליחה מבני משפחותיהם על השתלשלות הקריירה שלהם (את חלקם אפילו סיקרנו בעבר), אבל כנראה שמיק פולי הוא בין הדוגמאות החיות והטובות ביותר – לפחות בקרב אלו שהיו האלופים האהובים ביותר בארגון. לא פעם קרה שהוא הציב את הקריירה שלו לפני בריאותו - לא פעם תחת נסיבות חסרות כל היגיון.
בשנת 1994, כשעוד היה חתום בארגון ה-WCW, פולי מצא את עצמו בסכסוך עם המתאבק Vader. במהלך אחד הקרבות ביניהם פולי נתקע בין חבלי הזירה במהלך שנקרא Hangman (אשר מדמה חנק של המתאבק בעזרת החבלים). כתוצאה מטעות הפקתית חבלי הזירה באותו ערב לא היו החבלים האלסטיים המסורתיים אלא כבלי פלדה של מעליות, וכתוצאה מכך פולי התקשה להשתחרר מהחבלים וכמעט נחנק למוות. בניסיון שלו להימלט מן המהלך פולי קרע לעצמו את האוזן הימנית ונאלץ להמשיך את הקרב כשהוא פצוע. לאחר מכן, בטח לא תתפלאו לשמוע - Vader תלש לו את האוזן לגמרי. מספר ימים אחרי אותו הקרב הוא נאלץ להחליט אם הוא רוצה ללכת למנתח פלסטי שיחבר לו את האוזן בחזרה או לזכות באליפות הזוגות – פולי ביטל את הפלסטיקאי, ויתר על השיפוץ, נכנס לזירה וזכה באליפות.
פולי תמיד היה משוגע, אבל בכל פעם שהזדמן לו להופיע מול קהל הוא תמיד סיפק שואו אדיר – ובצעירותי, כיבדתי אותו על זה, אך סביר להניח שכל אדם בר דעת במקומו כבר מזמן היה פורש מהמקצוע – אבל פורש ברצינות. פולי, מי שמוגדר עוד בימינו בתור 'אגדת ההארדקור', פרש מהיאבקות מספר פעמים ובכל פעם מחדש מצא את עצמו שוב בזירה – ולא פעם בקרבות גימיק אלימים או תחת חוקי ההארדקור המזוויעים.
פרישתו הראשונה הייתה בשנת 2000, כאשר הוא הימר על הקריירה שלו בקרב Hell in a Cell אכזרי מול פול 'HHH' לבק. הקרב התרחש בסוף אירוע ה-No Way Out וכלל שימוש במגוון כלי נשק – מכיסאות מתכת, דרך מדרגות הזירה ועד לקרשים מלופפים בחוטי תיל. בסופו של דבר, שני המתאבקים מצאו את עצמם על גבי הכלוב האדיר, וכיאה למיק פולי, הוא הוטח על גג המבנה וצנח אל הזירה (בפעם השלישית בקריירה שלו). פולי הפסיד בקרב והוכרח לפרוש מהיאבקות לתמיד. חודשיים לאחר מכן, הוא שב לזירה במיין איוונט של רסלמניה. מפתיע? פחות.
מאז 1983 הוא הוכה עד זוב דם עם סולמות, קרשים ומחבטי בייסבול מלופפים בחוטי תיל; הוא הוכה בראשו עם כיסאות ממתכת ועף דרך שולחנות בוערים - כל זאת כשהוא הרבה מעבר לשיאו ועמוק בתוך העשור החמישי לחייו. בשנת 2013, אחרי 30 שנות היאבקות, רופאי ה-WWE החליטו שהגיעו מים עד נפש וקבעו שהם לא מאשרים לו יותר להיכנס לזירה כמשתתף. באותה שנה הוא הודיע שבכוונתו לפרוש סופית מהענף, והשבוע, בלילה שבין ראשון לשני, פולי חזר שוב ל-WWE – הפעם, בתור שופט אורח בקרב שבין ברון סטרומן ורומן ריינס.
בטח לא תתפלאו לשמוע שהוא שוב מצא את עצמו בתוך Hell in a Cell, ולראשונה בקריירה שלו הוא יצא משם ללא שריטה למרות שהתיזו לו גז פלפל בעיניים.
מתאבק כפרות
באמת? קשה להתווכח עם ההצלחה של פולי בזירה. אחרי הכל הוא היה אלוף ה-WWE שלוש פעמים לאורך הקריירה שלו, כמו גם אלוף באינספור ארגונים אחרים. מעבר לזה, קשה להתעלם מהתגובה שהוא הצליח לייצר בקרב האוהדים שאוהבים אותו עוד בימינו. למעשה, הייתה תקופה שאפילו אני הגדרתי אותו בתור המתאבק האהוב עליי, אבל ככל שעברו השנים התקשיתי שלא לשאול את עצמי: 'האם אהבת הקהל באמת שווה את כל הסבל הזה?' – האם אנחנו שווים את כל המכות הארורות האלה לראש? האם אנחנו שווים את העובדה שאתה לא מצליח לחבר משפט כמו שצריך? שחסרה לך אוזן? האם זה היה שווה את כל הדמעות של הילדים שלך? את הכאב שגרמת לאשתך? האם לא הגיע הזמן שתפסיק עם ההיאבקות ותתחיל לכפר על הסבל שעוללת למשפחה שלך? את התשובות לשאלות האלה לא קיבלתי עד היום. ופולי? ובכן, אני לא אתפלא אם בעתיד עוד נראה אותו חוזק להתאבק ומפתיע את כולם. אגדה כבר אמרנו נכון?