תת ניצב אפרים ברכה, מבכירי החוקרים במשטרת ישראל ומי שעמד בראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, שם קץ לחייו בשנה שעברה. בסרט "חיים בצל הפחד", שישודר ב-27.4 (ערוץ 2, 21:40), מביאה העיתונאית עדי מאירי את סיפור משפחתו של ברכה – משפחה שידעה שנים קשות של איומים, חרדות, ניסיונות הכפשה והפללה.
"חיים בצל הפחד" מביט אל הצד האפל בעבודת החוקר המשטרתי. רגע לפני השידור אספנו ארבעה חוקרים (ר' מסגרת) שחשפו בפנינו עוד מהמתרחש מאחורי דלת חדר החקירות.
1. החשוד הלא נכון
"היה מקרה של רצח אכזרי של שני נערים בפיצוצייה, סיפור שהסעיר את המדינה. היינו בטוחים שאדם מסוים הוא הרוצח, ואחרי 40 יום נאלצנו לשחרר אותו. פתאום אני מקבל ראיית זהב: אדם הביא במבצע מסובך שוטף כלים פלסטיני מדרום הר חברון, שהיה עד לרצח ומסר לנו פרטים מדהימים. המידע שלו הביא למעצרו של הרוצח האמיתי, שנשלח למאסר עולם.
היינו די מופתעים שהחזקנו 40 יום באדם הלא נכון, אבל צריך להבין: היינו בלחץ נפשי מטורף לפענח את התיק הזה. בכלל, אם אין לך כוחות נפשיים - אל תתקרב לחקירות. המשפחה שלי נפגעה מאוד. עובדה שאני כבר גרוש פעמיים. זו עבודה שוחקת, מלחיצה מאוד. שבתות, חגים, לילות, סביב השעון. היו תקופות שהיינו ישנים בחדר החקירות. יש לחץ מהמפקדים ומהציבור לפענח תיקי רצח ומהר. אני מכיר חוקרים שחטפו כמה פעמים התקפי לב, שלא עמדו בלחצים".
2. הפלל את עצמך
"במקרה רצח אחד היו מעורבים שני אחים. הם רבו עם שכנם בגלל בקבוק וודקה, וקרה מה שקרה. אחד האחים לקח עליו את תיק הרצח והודה במעשה. רק מה, ידענו שהוא משקר. הממצאים בזירה היו שונים ממה שהבחור סיפר לנו.
עם השנים, חוקר ותיק לומד לקלוט טכניקות התנהגותיות של נחקר. אתה רואה את זה בהבעות פנים, בתנועות הידיים, הרגליים. רעד באצבעות. נקישות שיניים. שפת גוף. תזוזת העיניים, האישונים. זיעה. חיוך לא מוסבר. במקרה של האח שהודה ברצח, הוא כל הזמן דפק עם הרגליים ברצפה מרוב לחץ. בסוף, אחרי כמעט יממה, הוא הודה שאחיו הוא הרוצח.
זה אולי נשמע מוזר, לשקר כדי להפליל את עצמך, אבל זה קורה. היה לנו פעם מקרה רצח של זוג קשישים, חלפן כספים ואשתו. עצרנו ארבעה חשודים. בהתחלה הם שתקו, ובינתיים הגשנו כתב אישום נגד אחד המעורבים. הוא הודה במעשה מרוב פחד מהשותפים, פשוט לקח עליו את התיק. למזלנו מצאנו על משקוף הדירה טביעת אצבע של אחד החשודים, והוא הודה שהיה בדירה וביצע את הרצח".
3. האמת על פוליגרף
"היה מקרה של קטטה מרובת משתתפים שבמהלכה נרצח אחד המעורבים. ידענו מי הרוצח, אבל לא היו לנו מספיק ראיות. בסופו של דבר, כמוצא אחרון, עשינו לו פוליגרף כדי לבדוק את האמינות שלו. לתדהמתנו הוא יצא דובר אמת, אבל לא ויתרנו. המשכנו בחקירה ובסופו של דבר איתרנו את הסכין ששימש לו כלי רצח.
ככלל, פוליגרף לא באמת מסייע לנו, מה גם שהוא לא קביל בבית משפט. פוליגרף יכול לשמש אינדיקציה בתחילת חקירה, אבל לא כראיה שעל פיה יוגש כתב אישום נגד חשוד".
4. התרגיל הכי ישן בספר
"היה שוד אלים של קשיש ברחוב. החשודים הכחישו, אנחנו ניסינו כל מיני תרגילים וכלום לא עזר, אז בסופו של דבר החלטנו להשאיר אותם לבד במשך כחצי שעה בחדר. הם לא ידעו שהמקום היה מרושת במיקרופונים ובמצלמות נסתרות, והתחילו לדבר ביניהם ולתאם גרסאות. אחר כך, כשהראינו להם את הצילומים המפלילים, הם היו בהלם.
ככה זה: בכל חקירה צריך להקדים את החשוד בשבעה צעדים. אתה חייב להיות חד, מפוקס ברמות גבוהות מאוד, להיות ער לתשובות. זה שחמט מהיר".
5. השוטר הטוב, השוטר הרע
"בטח שזה עדיין עובד. היה מקרה של עבריין בארגון פשיעה שהיה מעורב באחזקת אמצעי לחימה. הוא שתק ושתק. נכנסתי לחדר אחרי ש'החוקר הרע' יצא והתחלתי לרכך אותו. פה סיפרתי לו בדיחה, שם נכנסתי קצת לסיפור החיים הקשה שלו. ככה רכשתי את אמונו, ואחרי שלוש שעות הוא סיפר לנו היכן החביא את הנשקים שהיו אמורים לשמש לחיסול עבריינים. זה עניין של ניסיון. אסור להתייאש. צריך לנסות כל דרך וכל שיטה להגיע לחקר האמת".
6. קולה של אימא
"לפעמים יש הפתעות. חשודים שולפים לך שפנים מהשרוול, מנסים להתקיל אותך תוך כדי חקירה. יש כאלה שבאים מוכנים, חלקם יכולים להיות בקלות עורכי דין פליליים עם הידע המשפטי שהם צברו. הם לא פראיירים.
סוחר סמים גדול שתפסנו ארבע פעמים זוכה בבית משפט כל פעם מחדש – גם בגלל בעיות טכניות וגם בגלל שהוא תיאם גרסאות עם בני משפחה. באחד המקרים הייתה לנו הקלטה שלו מוכר סמים לסוכן סמוי. הסוכן מסר עדות שמדובר באותו סוחר, וההוא הכחיש וטען שזה בכלל לא הקול שלו. בסופו של דבר הזמנתי לחקירה את אימו של החשוד וסיפרתי לה שאני צריך לברר אם הבן שלה הוא זה שמדבר בשיחה. היא ישר אמרה לי: 'זה הבן שלי. זה הקול שלו'. זה הספיק כדי להרשיע אותו".
7. מעטפות הכסף
"יש נחקרים - בעיקר בעלי עסקים, או כאלה שיושבים טוב מבחינה כלכלית - שמציעים לך טיסות לחו"ל או חבילות נופש באילת כדי שנמליץ לסגור את התיק נגדם. הם לא מבינים שזו עבירה פלילית. בעל דוכן ירקות בשוק, אחד שהיה מעורב בקטטה אלימה מאוד, פנה אליי באמצע חקירה ואמר לי: 'דחילק, סגור את הקשקוש הזה, תשחרר אותי ותשלח את אשתך בשישי לקחת ארגז של ירקות ופירות'. במקרה אחר עצרנו אחד ששדד מיליונים מכספת של מיליונרית. הוא הבטיח לי חצי מהכסף אם אדאג שהתיק נגדו ייסגר".
8. מידת הרחמים
"אנחנו קודם כל גם בני אדם. יש כללים ברורים, אבל לפעמים חורגים מהם ממש משיקולים הומניטריים.
אשתו של ראש ארגון פשיעה גדול בדרום הייתה בהריון מתקדם, ולא הייתה לה אפשרות להיפגש איתו באולם בית המשפט. בתום החקירה התקשרתי אליה והצעתי שתגיע לחדר החקירות ותפגוש את בעלה. במקרה אחר נתקלתי באישה שרצחה את ילדיה. בעלה התעקש לפגוש אותה, לחבק אותה ולתמוך בה. הוא אמר שהוא אוהב אותה. בתום השחזור נכנסתי לחדר ביחידה, הכנסתי אותו פנימה והם התחבקו כמה דקות ופרצו בבכי".
9. הופעת בכורה בחקירה
"רוב האנשים שנחקרים בפעם הראשונה נמצאים במצב של הלם. פורצים בבכי, אפילו היו מקרים של התעלפויות. קרה שהבאנו רופא או חובש. אני מנסה להרגיע אותם, להסביר להם שהכל בסדר ושהכי טוב שיספרו את האמת. אני דואג להם לקפה, כוס מים קרים, מאפשר להם לעשן סיגריה.
יש כאלה שפשוט לא נלחצים. למשל, היה לי קשיש בן 75 שנחשד ברצח קשישה. נודע לנו שהיא איימה עליו שתספר לאשתו שהוא בוגד בה. החקירה התנהלה ברוגע, והאמת, אחרי שבוע של חקירות חשבנו שהוא בכלל לא הרוצח. הוא היה כל כך קר רוח ובטוח בעצמו. למזלנו הוא חשף בפני המדובב פרט שנגע לכלי הרצח, וזה תאם לממצאים מהזירה. הוא בעצם הואשם ברצח בגלל הפרט הזה".
10. שמור על המקור, שחרר את החשוד
"טיפלתי בפרשה של תושב המרכז שרצח את שותפו לעסק. לא היו לנו ראיות ישירות נגדו, רק עדות של בעלת עסק שהבחינה בו יוצא מהעסק בשעה לא שגרתית. היא העידה שהוא היה נסער והחזיק סכין, והעדות שלה סייעה לנו להגיש נגדו כתב אישום. בית המשפט דרש מאיתנו לחשוף אותה, וסירבנו מחשש לחייה. בסופו של דבר נאלצנו להסכים לשחרר את הרוצח. את הרוצח הזה אני פוגש לפעמים ברחוב, וכשהוא מחייך לי בפרצוף אני נחנק מבושה.
זה חלק מהעניין. מקורות הם הדבר הכי חשוב עבור חוקר, ואנחנו מחויבים לשמור עליהם ולא לחשוף אותם. כן, גם אם זה יביא לשחרור נאשמים או חשודים".
11. זכות הכמעט שתיקה
"שני חשודים היו אגוז קשה לפיצוח בפרשת הונאה בארץ ובצרפת. הם היו מעבירים ביניהם מסרים בשפת הסימנים או בהבעות פנים. לקחנו את זה למומחה לשפת הסימנים, והוא גילה לנו שהמסרים שלהם התייחסו לעוקץ באחד הבנקים בצרפת. זה עזר לנו לגרום להם להתחיל לדבר".
12. תבורך, תפסת אותי
"טיפלתי יחד עם חוקרי ימ"ר נגב בעבריינים ששיחדו שחקנים כדי שיפסידו במשחק כדורגל. הם ניסו לזכות בפרס הראשון בטוטו, שעמד על 40 מיליון שקלים. אחד השחקנים שחקרתי שיקר בתחילת החקירה, וכשהבין שעליתי עליו נפל מהרגליים ובכה. אחר כך הוא נישק לי את הידיים. דבר כזה לא קרה לי אף פעם".
"במשטרה לוקחים אותנו כמובן מאליו"
לכתבה זו התראיינו שלושה חוקרים המשרתים כעת ביחידות מובחרות במשטרת ישראל. מטבע הדברים, אנחנו לא יכולים לחשוף את שמותיהם. המרואיין הרביעי הוא החוקר בדימוס רב נגד חיים דידי.
בראיונות עימם חזרו ודיברו החוקרים על כך שהם לא זוכים לכבוד הראוי להם במשטרת ישראל, ואינם מתוגמלים מספיק מבחינה כספית. "בלי עבודת החוקר אין תיק ואין הרשעה בבית המשפט", אמר לנו אחד החוקרים. "זה התפקיד הכי חשוב במשטרה, בלי לזלזל בשוטרי הסיור והבילוש. חוקר זו עוצמה, למעשה אתה חורץ גורלות. חסרים חוקרים טובים עם ניסיון במשטרת ישראל, והייתי מציע למשטרה להחזיר לשירות חוקרים טובים - אפילו בחצי משרה - כדי להכשיר את דור החוקרים החדש. חוקר טוב צריך חוכמת חיים, סבלנות, לחשוב מחוץ לקופסה, לא להיות מקובע. במשטרה לוקחים אותנו כמובן מאליו. גם כשתיק מפוענח, החוקרים לרוב לא מקבלים את הקרדיט הראוי וחבל".
