דנית ואהרון (השמות בדויים, הסיפור אמיתי לגמרי) נשואים כבר 27 שנים והורים לארבעה ילדים בגירים. דנית היא סוכנת נסיעות, אהרון עובד בעסק המשפחתי יחד עם אחיו אלון, והשניים נחשבים לחברים קרובים ובעלי קשר חזק.
גם דנית ושרון, אשתו של אלון, הן חברות טובות. הארבעה מרבים לנסוע לחו"ל, ומבלים יחד בכל הזדמנות. מאחר ומדובר במשפחה מרובת ילדים, הם גם מצויים כמעט בכל שבוע באירוע משפחתי אחר.
כל מי שמסתכל על דנית ואהרון מהצד יגיד שהם הזוג המושלם, אך לפני כחצי שנה אהרון שם לב שדנית החלה להסתובב עם הטלפון הסלולרי לכל מקום אליו הלכה, גם לאמבטיה. פתאום הוא שם לב שיש לה סיסמה חדשה שהוא לא מכיר, ומאחר שהוא מכיר את אשתו מגיל 18 - הדבר עורר את חשדו והוא החליט לעקוב אחריה.
אחרי חקירה קצרה, אהרון גילה כי דנית נוסעת למשק בצפון הארץ באמתלה של עבודה, כשלמעשה היא נסעה בכלל לצימר הכולל חדרים להשכרה לפי שעה. כשעמד בחוץ והמתין לראות מי יגיע, הוא נדהם לגלות שהאיש שאיתו היא נפגשת הוא לא אחר מאשר אחיה של שרון, אשתו אחיו. ההלם של אהרון היה כה גדול, שעד שלא ראה במו עיניו את הנשיקה ביניהם, הוא לא האמין למראה עיניו.
בהמשך כשחזור לרכב בו חיכה לו אחיו אלון, הוא היה כל כך בשוק, פחד מהתגובה של עצמו ונסע באופן בהול למשרדי. "היא בוגדת בי! עם גיסי!", סיפר לי כשנכנס למשרדי. "היא פירקה את כל המשפחה המורחבת".
מבלי להמתין יותר מדי, הגשנו מיד תביעות לבית הדין הרבני כדי לקנות סמכות בבית הדין ולשחרר אותו ללכת להתעמת איתה. אחיו ואני דאגנו שלא יפגע בה. אהרון רתח באופן שהדהים וגם הדאיג אותנו.
אחרי שהגשנו את התביעות והתחלנו בכל ההליכים, קיבלתי לפתע טלפון מאהרון בו הוא הודיע לי ששוחח עם דנית, היא הסבירה לו את שאירע, בכתה והתחננה לסליחתו, והוא, לבסוף, סלח לה.
סגרנו את התיק בהסכם שלום בית שהיה מקובל על שני הצדדים, וכעבור חצי שנה הוא תפס אותה שוב. הפעם פתחנו בתביעה בבית הדין הרבני שעדיין מתנהלת בימים אלה. מה שבטוח הוא שאהרון כבר לא ייסלח לה הפעם.
בגידה היא עדיין קלף מיקוח בהליכי גירושים
בגידה, מתברר, היא רק סימפטום של "מחלה" הרבה יותר נרחבת - שחיקת חיי הנישואין. בעבר, כשמי מהצדדים היה נתפס בוגד - זה היה סוף העולם, והתפיסה הרווחת הייתה שנשים סולחות וגברים, ובכן, גברים לא יסלחו לנשים לעולם.
למרות זאת, משהו השתנה באופן דרמטי בשנים האחרונות. העובדה שכולם חשופים למידע אינסופי בכל הערוצים וברשתות החברתיות הוביל לאיזושהי אמירה סמויה שאף אחד לא אומר בקול רם: "זה הרבה יותר קשה היום לא לבגוד מבעבר". יחד עם האמירה הסמויה הזו באה ההבנה, אף היא כמובן איננה מוצהרת, שזה יכול לקרות, ורבים מאיתנו יכולים למעוד.
כשצפה ועולה בגידה בתוך מערכת יחסים ארוכת שנים, היא נספגת בתוך כל הזכרונות וימי החסד, חשיבות הילדים, הקושי בפירוק הכלכלי וההוצאות הכרוכות בהליך עצמו, ויש היום נטייה הולכת וגוברת לסלוח על בגידה, כאילו היה מדובר במעשה השתובבות ילדותי. כואב – כן; קשה – כן; אבל את האמון, כך מתברר, ניתן כמעט תמיד לשקם.
באופן מפתיע, בשנה האחרונה ייצגתי למעלה מ-10 גברים - חזקים, אינטליגנטיים, בעלי קריירה מפוארת - שסלחו לנשותיהם על בגידה. בכל פעם שהחל תיק כזה, היה נדמה לי שהפעם אין סיכוי לסולחה, בטח לא אצל מי שאשתו נתפסה עם עורך הדין של החברה שלו, או אצל מי שתפס את אשתו עם יותר מגבר אחד. אבל הופתעתי. אם היה נדמה שנשים הן הסלחניות עקב החרדות הקיומיות שלהן מגירושים, נהפוך הוא - היום הגברים מנצחים ב"סטטיסטיקה של הסולחים".
הגורם האמיתי לבגידה הוא בדרך כלל שחיקה בחיי הנישואין שמובילה לשגרה משעממת. השחיקה נוצרת בראש ובראשונה כי יש בעיות תקשורת בין בני הזוג. ככל שאנחנו מתקשרים יותר ויותר באמצעים טכנולוגיים, יש אובדן של תקשורת אינטימית. הסלולרי כל הזמן פתוח, ולמעשה שוכחים להתייחס לבן הזוג שכבר הופך מובן מאליו. גם כשאנחנו בבית - אנחנו לא ממש שם.
כאן נפער לו קרע קטן שלאט לאט יגדל ויגדל אם לא תשימו לב אליו. כי אם צד אחד מתקשר עם העולם החיצון, הצד השני סובל מבדידות במערכת. ולא, חברים בפייסבוק זו לא אינטימיות. כשיש בדידות - יש חיפוש אחר מגע. פערים בתקשורת יכרסמו באושר הזוגי ויגרמו אף הם לחיפוש (לעתים באופן בלתי מודע) של אושר במקום אחר.
בגידה היא עדיין קלף מיקוח בהליכי גירושים שמפרנסת הרבה מאוד חוקרים פרטיים, וכל עוד תהיה בגידה היא תעלה בתיק הגירושין באופן עוצמתי, אבל אל תשלו את עצמכם - אתם לא באמת מתגרשים בגלל בגידה, אלא בגלל היחסים שלכם שהובילו אתכם להיות נבגדים.
הכותבת היא מומחית לדיני משפחה, בעלת משרד בתחום ברמת גן