ה-4 במאי 1949. שחקני קבוצת טורינו האיטלקית עלו אל המטוס הקטן, פיאט G-212, בדרכם חזרה לביתם לאחר משחק ידידות שנערך בפורטוגל. יחד עם השחקנים, צוות המאמנים וההנהלה, היו על המטוס שלושה עיתונאים ועוד ארבעה אנשי צוות אוויר.
הטיסה המריאה מליסבון בשעות הבוקר, ועצרה לתדלוק קצר בברצלונה לקראת שעות הצהריים. הקבוצה, בראשותו של היהודי ארנו אגרי ארבשטיין, הייתה ללא עוררין הקבוצה הטובה ביותר באיטליה באותם הימים, והיא הייתה בדרכה חזרה למדינה כדי להבטיח באופן מעשי את זכייתה באליפות חמישית ברציפות.
בשעה 14:50 בדיוק המריא המטוס המתודלק מקטלוניה אל עבר יעדו הסופי באיטליה, ובשעה 17:02 התקבל עדכון מזג אוויר מנמל התעופה בטורינו: "ישנן התפרצויות חזקות של גשם, ראות ירודה ועננים נמוכים מאוד", נמסר ממגדל הפיקוח. "קיבלתי", ענה הטייס הוותיק פיירלואיג'י מרוני. "הכל בסדר, תודה רבה". שלוש דקות לאחר מכן ניסו במגדל הפיקוח לתקשר עם מרוני פעם נוספת, אבל לא קיבלו תשובה. שעות לאחר מכן יגלו במגדל הפיקוח ולאחר מכן באיטליה כולה שאיש מיושבי המטוס לא שרד.
ארנו ארבשטיין נולד ב-1898 למשפחה יהודית בטרנסילבניה. כשהיה בן שנתיים היגרה משפחתו לבודפשט ושם החל לשחק כדורגל בנעוריו. ארבשטיין אף פעם לא היה ידוע בכישרון יוצא דופן, אבל ניחן באגרסיביות ומנהיגות, גם על המגרש וגם מחוצה לו. בגיל 18 הוא גויס כמפקד בצבא האוסטרו-הונגרי, וכשחזר לבודפשט משדה הקרב זכה לכבוד רב ולהערכה על אומץ לבו אשר דובר למרחקים.
מיד לאחר מכן הוא חזר לשחק כדורגל, וקריירת המשחק שלו נחשבת עד היום למכובדת אך בינונית, ונעה בין קבוצות ממוצעות, בתחילה בהונגריה, ובהמשך בליגת המשנה באיטליה. שמו, כאמור, הלך לפניו ככדורגלן קשוח (לעיתים קצת יותר מדי) וכמנהיג אמיתי. בגיל 30 ארבשטיין החליט לתלות את נעליו והחל בקריירה חדשה ומשמעותית הרבה יותר כמאמן.
המעבר לקווים
ארבשטיין נדד מספר שנים ברחבי איטליה ואימן בכמה וכמה קבוצות, בעיקר בליגה השנייה, עד שהגיע ללוקזה (Lucchese) ב-1933. בחמש שנותיו בלוקזה הוא העלה את הקבוצה מהליגה השנייה והפך אותה לקבוצת מרכז טבלה לגיטימית בליגה הבכירה. סגנונו כמאמן הזכיר את אופיו חסר הפשרות כשחקן, כשבמקביל הוא הגה רעיונות יצירתיים שאפשרו לקבוצותיו להכות פעם אחר פעם ביריבים שהיו עדיפים עליהם, הכל בזכות חידושים טקטיים ושיטות משחק מהפכניות שטרם נראו באיטליה. בנוסף, ארבשטיין היה ידוע ביכולת הנדירה שלו לזהות ולטפח כשרונות צעירים. ההישג עם לוקזה והכדורגל המרשים שהציגה קבוצתו העניקו לארבשטיין את ההזדמנות הגדולה בחייו, וב-1938 הוא מונה לתפקיד המנהל הטכני של טורינו (תפקיד המקביל לזה של ה"מנג'ר" בכדורגל הבריטי).
בשיטות אימון חדשניות ותובעניות, הוביל ארבשטיין את קבוצתו החדשה לפתיחת עונה אופטימית למדי, אך למרבה הצער האופטימיות לא נמשכה זמן רב, זאת אחרי שעמדת הממשל הפשיסטי כלפי יהודים הוקשחה מאוד בסתיו 1938, אז נכנס לתוקף, הלכה למעשה, מניפסט הגזע. בטורינו נאלצו לפטר את ארבשטיין מתפקידו כשהקבוצה חולקת את המקום הראשון בטבלה עם בולוניה, ומאמנה של בולוניה, אגב, היה ארפד וייס, גם הוא יהודי הונגרי, וגם הוא פוטר מקבוצתו מאותה הסיבה בדיוק. וייס, שזכה בחייו בשלוש אליפויות איטליה כמאמן, מצא לבסוף את מותו לאחר מאסר ממושך במחנה הריכוז אושוויץ בשנת 1944. גורל ממנו הצליח להינצל ארבשטיין בנס.
שואה ונדודים
בעקבות פיטוריו, עזב ארבשטיין את איטליה עם אשתו ושתי בנותיו וחזר לבודפשט, שם הוא עשה כל שביכולתו כדי להעניק לבנותיו חינוך ראוי, אבל השלטון בהונגריה גילה אנטישמיות לא פחות ממקבילו הנאצי, וכשהצבא הגרמני נכנס לבודפשט ב-1944, החלה התקופה השחורה והמחרידה הידועה כ"שואת יהודי הונגריה". בנות משפחת ארבשטיין נשלחו להסתתר במנזר והיו נתונות לביקורי פתע מבעיתים של אספסוף הונגרי אלים, כמו גם של חיילי אס.אס. שהתגוררו במבנה הסמוך. הן שרדו בנס ובגבורה, מבלי שהגרמנים גילו את זהותן האמיתית.
במקביל, ארנו מצא את עצמו במחנה עבודה אכזרי כמו מרבית יהודי העיר, וכשכוחות הצבא האדום התקרבו לבודפשט, האיצו הנאצים את הליך קיפול המחנה ושילוח שאר היהודים שנותרו בו למחנות ההשמדה. זה בדיוק השלב בו ארנו ארבשטיין חבר לעוד ארבעה אסירים, ויחד הם הצליחו לחלץ את עצמם דרך גדרות המחנה ולברוח, כל אחד לכיוון אחר. בין הארבעה, אגב, היה גם בלה גוטמן, כדורגלן מוכשר בפני עצמו ולימים אחד מגדולי המאמנים באירופה. ארבשטיין חבר לאחר הבריחה לאשתו ובנותיו, וביחד הם הסתתרו בביתם של קרובי משפחה עד לסיום המלחמה.
משואה לתקומה בשם חדש
בימיו בהונגריה שמר ארנו ארבשטיין על קשר עם ראשי המועדון אותו עזב בקיץ 1938. המועדון עצמו זכה באליפות האחרונה ששוחקה במהלך המלחמה ב-1943, וגם בראשונה שלאחריה ב-1946. ארבשטיין, על אף שלא היה בעל תפקיד רשמי כלשהו במועדון, ביקר מספר פעמים באיטליה וייעץ למועדון, ובטורינו מייחסים לו חלק נכבד בזכייה באותם שני תארים.
בסיום המלחמה החליט ארנו לשנות את שם משפחתו מארבשטיין (שם בעל מקור גרמני), לאגרי (שם הונגרי), והעיתונות האיטלקית, שהכירה אותו בשם ארבשטיין, השתמשה בשני השמות ולא בשם החדש לבדו, ועל כן הוא מוכר מאז ועד היום כארנו אגרי-ארבשטיין.
ב-1946 חזר ארנו באופן רשמי לטורינו, ובמהרה הפך ליותר ויותר משמעותי בהחלטות המתקבלות בקבוצה. לא עבר זמן רב עד שכל הסמכויות הופקדו בידיו, ותחת הדרכתו טורינו לא הייתה סתם עוד קבוצה טובה; היא הייתה קבוצה אגדית. "גרנדה טורינו" קראו לה ("טורינו הגדולה" באיטלקית), והתוצאות, תחת ידיו ומוחו של היהודי מהונגריה הצדיקו את השם.
ב-1947 הפכה טורינו לקבוצה הראשונה באיטליה שהבקיעה יותר מ-100 שערים בעונה אחת, ושנה מאוחר יותר התעלתה על עצמה עם לא פחות מ-125 שערים (!) , שיא שלא נשבר באיטליה עד היום. אנשים שראו את הקבוצה בזמן אמת טענו כי היא שיחקה כדורגל מהיר ונאה שכלל חילופי מקום רבים והזכיר מאוד את ה"טוטאל פוטבול" המהפכני של אייאקס ושל נבחרת הולנד בתחילת שנות ה-70. בנוסף, היא הייתה קבוצה אגרסיבית ונחושה, ממש כמו האיש שהתווה את דרכה, וקשה מאוד היה להתמודד נגדה בכל אספקט של המשחק.
כמעט כל ההרכב של נבחרת איטליה באותם הימים נבנה על שחקני טורינו,ובימים שקדמו למשחקי גביע אירופה למועדונים קשה היה לקבוע רשמית מי היא הקבוצה הטובה ביבשת. אף על פי כן, לא היה ספק כי טורינו הייתה אחת מהגדולות ביותר שבהן.
הסוף המר
ב-1949 הודיע הקשר הפורטוגלי המוכשר פרנסיסקו פריירה על פרישה מכדורגל אחרי 15 שנה על המגרש, ובבנפיקה ליסבון, קבוצתו, החליטו לארגן משחק ראווה מפואר לכבוד הקפטן הוותיק שלהם. כדי להעניק לו את הכבוד הראוי, הם הזמינו לבירת פורטוגל את טורינו, כאמור הקבוצה הכי מדוברת באירופה באותם ימים.
הטיסה חזרה מליסבון התנהלה במזג אוויר סוער, וכמה דקות אחרי השעה 17:00 סטה המטוס ממסלולו והתנגש בבזיליקת סופרגה שנבנתה על גבעה בפאתי טורינו. כל נוסעי המטוס מצאו את מותם בהתרסקות המחרידה, ותחת גשם שוטף החלו להיאסף במקום אלפי אנשים שטיפסו אל ההר בניסיון לעזור, להבין ולהתמודד עם גודל האסון. אבל כבד נפל על איטליה כולה, וכל קבוצות הליגה החליטו להעניק את האליפות לטורינו, ששיחקה את שארית משחקי העונה עם קבוצת הנוער של המועדון.
טורינו של 1949, זו של ארבשטיין, הייתה כנראה הקבוצה הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל האיטלקי. המועדון, שזכה מאז ועד היום רק באליפות אחת, לא הצליח להתאושש מהאסון הכבד עד היום, ושמו הולך גם 70 שנה אחרי יד ביד עם זכר האסון וטקס האזכרה השנתי שנערך ב-4 במאי - התאריך החשוב ביותר לאוהדי הקבוצה. ארנו אגרי-ארבשטיין, מי ששרד את שואת הונגריה לא שרד את סופרגה, וזכרו, כמו זכרם של כל 31 נופלי האסון, מונצח ויונצח בסופרגה ובטורינו לעד.