כשאני כותב את המילים האלה אני חושב על הרבה אנשים. אני חושב על בני המשפחה שלי, שנלחמו במלחמות ישראל לאורך כל השנים. אני חושב על האחים שלי, שהיו בשירות סדיר בזמן אינתיפאדת אל-אקצא ובמלחמת לבנון השנייה. אני חושב על חברי בשירות הסדיר בתאג"ד, שראו ביחד איתי זוועות שכדאי לא לתאר. אני חושב על חברים מפלוגת המילואים שלי, אנשים עם עסקים, נשואים, הורים לילדים, שיש להם עולמות שלמים להפסיד ולמרות הכל עולים בחזרה על מדים – אפילו שזה נהיה קשה יותר ככל שהשנים חולפות. אני חושב על כל האנשים שאני נמצא איתם בקשר ישיר, אנשים נורמטיביים לחלוטין, אנשים אמיצים וערכיים, שנחשפו לדברים איומים שהם לא מסוגלים לדבר עליהם – ואני רוצה לבקש מכם רק דבר אחד, לא לשתוק.
את המטען שלי אני סוחב מאז 2014, מאז מבצע 'צוק איתן'. הייתי אז בצו 8, חובש בשנות ה-20 המאוחרות, מילואימניק צעיר באופן יחסי. בשבועות הראשונים של המבצע, לפני הכניסה הקרקעית, הייתי חלק מצוות רפואי שהיה צריך לחצות את הגבול לעזה יחד עם כוח סדיר של צה"ל – מה שלא קרה בסופו של דבר. במקום זה, הציבו אותי באמבולנס, יחד עם רופא וחובש נוסף, בקיבוץ שנמצא מרחק יריקה מהגבול עם הרצועה. באופן כללי, הגדרת התפקיד שלנו לא הייתה מסובכת יותר מדי – היינו העתודה הרפואית בשביל הכוחות הלוחמים בפנים. זה פשוט מאוד, אם מישהו נפצע, אז מפנים אותו אלינו ואנחנו מטפלים בו.
קצת מביך אותי להודות, הייתי די מרוצה להיות על האמבולנס. אני לא אשקר, להיכנס לרצועת עזה, ועוד ברגל, היה משהו שהעדפתי להימנע ממנו. אז כשאמרו לי שבזמן הכניסה הקרקעית אני אהיה בכוננות על האמבולנס, ירדה לי אבן רצינית מאוד מהלב. חוץ מזה, הדוקטור שאיתו תפסנו כוננות הוא מפקד הפלוגה. ככל הנראה אחד האנשים הכי חזקים שאני מכיר, פיזית וגם מנטלית. רופא קשוח וחד, כמו בסרטים. ככה שיותר בטוח מזה, הרגשתי שאני לא אוכל לקבל. בכל מקרה, לעזה נכנסתי מאוחר יותר כמובן, כמו שאר חברי לפלוגה, אבל באותו רגע הרגשתי הקלה רצינית – תחושה שלא נשארה לאורך זמן, לצערי.
בלילה של הכניסה הקרקעית הוקפצנו למחסום ארז בשביל לחבור לצוות רפואי שהיה בדרך לשם. זה היה בשעות הלילה המאוחרות. מסוג ההקפצות שבהן מתעוררים למשמע צעקות היסטריות. היום, אני כמעט ולא זוכר כלום מהנסיעה למחסום, למעט רעש המנוע של האמבולנס שנסע בטורים גבוהים והצעקות בקשר. עוד לא הגענו לשם וכבר הזעיקו מסוק פינוי שהיה בדרך למנחת בסמוך לצומת יד מרדכי. רק כדי להיות ברורים, מסוק פינוי זה אף פעם לא סימן טוב. הצוות מהשטח הביא אותו אלינו על אלונקה ונסענו ישר למנחת. על הדרך, עשינו כל מה שאפשר היה לעשות בפרק הזמן הקצר שהיה לנו, אבל בסופו של דבר כל מה שאפשר היה לעשות זה להביא אותו לחבר'ה של 669 כמה שיותר מהר, כדי שיביאו אותו לבית חולים. כשהמסוק המריא באוויר וטס לתל השומר, לראשונה מאז שהתעוררנו להקפצה, היה שקט.
כשחזרנו לקיבוץ, ירדתי מהאמבולנס וראיתי את הדוקטור יושב בצד עם סיגריה ביד. הוא היה מדוכדך, בלי יותר מדי מצב רוח לדבר. כשחברי הצוות של האמבולנסים האחרים שאלו אותי מה היה באירוע, הקפדתי להגיד שהכל היה בסדר – ולהגנתי אני מוכרח לציין שבאמת האמנתי לזה. חשבתי שהבחור שנכנס אלינו באלונקה לאמבולנס ישרוד את הכל, כמו בסרטים, אבל הוא לא – והדוקטור ידע את זה כמובן. בדיעבד הייתי בהכחשה. לא רק באירוע עצמו, אלא לאורך כל המבצע שהמשיך גם עוד הרבה אחרי הלילה של הכניסה הקרקעית.
הלילה הזה היה בתחילת המבצע ומאז, לצערי, הייתה עוד הרבה עבודה. היו עוד הרבה פינויים, היו עוד פצועים, נכנסתי עם צוות אחר לבית בצפון הרצועה למשך שבוע וחצי ובאופן כללי אני מניח שדי הדחקתי את כל הסיפור. חזרתי ללימודים לשנה השלישית ורק אחרי חצי שנה, בערך, הכל צף בחזרה.
באחד הקורסים באוניברסיטה, ביקשו מאיתנו, סטודנטים במגמת תסריטאות, לכתוב על אירוע משמעותי מחמש השנים האחרונות. באופן טבעי, כתבתי על הלילה של הכניסה הקרקעית במבצע 'צוק איתן'. מאוחר יותר, כחלק מהתרגיל, נתבקשתי לספר את מה שכתבתי בעל פה מול כל הכיתה. זאת הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו על אותו לילה ארור, למעט אשתי לעתיד. עד לאותו רגע, לא הבנתי באמת כמה האירוע הזה היה טראומתי בשבילי. מאוחר יותר, חלקתי את הסיפור עם חברי לפלוגת המילואים וגליתי שאני לא היחיד שלא מסוגל לשכוח את הלילה ההוא. כמה ימים לאחר מכן, קיבלתי טלפון מאוד לא צפוי.
הדוקטור, מהצוות של האמבולנס, מפקד הפלוגה, אחד האנשים הכי חזקים שאני מכיר, יצר איתי קשר. הוא סיפר לי שהלילה חרוט גם לו בזיכרון, שגם הוא לא מסוגל לשכוח. ניהלנו שיחה ארוכה, על ההתמודדות שלנו עם האירוע הטראומתי הזה. באותו רגע חשבתי לעצמי שלמרות המבוכה מול הכיתה בבחירה שלי להציף ולחשוף את הסיפור – אם הצלחתי להגיע אליו וגרמתי לו להיפתח, אז עשיתי את הדבר הנכון.
אני כותב את המילים האלה בתקווה שהן יגרמו לכם לדבר על מה שעברתם, עם החברים, עם המשפחה. עם מישהו מקצועי. כשאני כותב את המילים האלה אני חושב על כל בני המשפחה שלי, שנלחמו במערכות ישראל. על האחים שלי, החברים למחלקה בסדיר והחברים לפלוגת המילואים, שראו דברים שהשתיקה יפה להם – ואני מבקש, אל תשמרו את זה בלב, כי זה רק יכביד עליו.