אני שמן כבר יותר מדי שנים. לדעתי הפעם האחרונה שראיתי שתי ספרות על המשקל הייתה באזור הבר מצווה. יש המון דברים שרק אני יודע על עצמי, יש כל כך הרבה דברים שאני מסתיר, ואני חושב שזה בדיוק הזמן לספק הצצה נדירה לחיים הכפולים שלי - מבחינתי אגב, זה קשה יותר מלהוריד חולצה בבריכה.
פעם כפות הרגליים שלי היו מקבלות סיבון מיוחד כולל עיסוי מפנק בין האצבעות. היום הן מקבלות את המינימום הדרוש וגם זה דורש ממני אחר כך הסדרת נשימה כמו אחרי ריצת ספרינט. בכל פעם שאני מרים את הרגל לסיבון אני בחרדה; מול עיניי אני רואה את הבן שלי מספר לאנשים שאבא נהרג אחרי שהחליק באמבטיה כשניסה לסבן לעצמו את אצבעות הרגליים.
בעבודה שלי נהוג להביא באירועים משמחים (ימי הולדת, חגים וכו') קופסת בורקסים, רוגלך או קרואסונים. כשאני מגיע בבוקר דבר ראשון אני הולך להכין לעצמי קפה, בזמן שאני מכין את הקפה אני אוכל אחד, ואז חוזר למקום שלי עם עוד אחד. אף אחד לא יודע שאכלתי שניים. אחת לחודש אני גם עוצר במאפייה לפני שאני מגיע הביתה ומביא לכולם סמבוסקים. כולם אצלנו אוהבים את ערב הסמבוסקים. אני תמיד קונה אחד יותר ואוכל אותו בדרך ואז מתחלק עם כולם ואפילו מתלונן אם לא השאירו לי מספיק.
כל דיאטה שלי מתחילה ביום ראשון ואת ההחלטה אני מקבל תמיד ביום חמישי. זה היום של הקניות אצלנו בבית, ואז הן מתחלקות לשתיים; בחלק הראשון יש המון מוצרים דלי קלוריות, מלא ירקות, אורז מלא, כל מיני מוצרים ללא תוספת סוכר ועוד כל מיני דברים עם 0% שומן. החלק השני של הקניות מוקדש לדברים שאני קונה לעונג השבת כדי לפצות את עצמי על הדיאטה שמתחילה תכף. הדיאטות מסתיימות בדרך כלל ביום שלישי.
אני קונה בגדים רק באגף הגברי של רשת "מתאים לי". כשהמוכרת בחנות שואלת אותי על המידה אני תמיד אומר מידה גדולה יותר ממה שאני צריך רק כדי לשמוע "אין מצב שאתה חמש אקסטרה". זה מבזבז לי זמן אבל מבחינתי מדובר בפיצוי על כל הפעמים שקיבלתי "אקסטרה לארג' זו המידה הכי גדולה שיש לנו" בחנויות אחרות. באופן כללי, אני בוחר בגדים לא לפי צבע, יופי או אופנה. יש לחולצה רק מדד אחד; כמה בולט לי הציצי כשאני מביט במראה. זהו. אני יכול לצאת מהחנות עם חולצה צהובה עם פסים אדומים רק כי אהבתי איך היא מסתירה את ההזנחה שלי.
בכל פעם שאני קונה לאפה או בגט אני מבקש מהמוכר לארוז לי, למרות שהכי בא לי לשבת לאכול שם, ולמרות שאני לא ממהר לשום מקום והאריזה שלו נפתחת בדיוק שתי דקות אחת כך ברכב. לפעמים אני גם ממציא תירוצים כדי לא לפגוש אנשים שלא ראיתי כמה שנים רק כי אני מבטיח לעצמי שבקרוב אני אצליח לשרוד את אחת הדיאטות ועדיף לי להימנע מהפרצוף שלהם כשהם רואים אותי (אתם יודעים, פרצוף כזה שאומר "וואו, איך שמנת, אבל אני לא אגיד כלום").אני תמיד משתדל לעלות לטיסות בין הראשונים. אחרת, קשה לי שלא להבחין במבטים שמלווים אותי בצעידה לכיסא שלי, אני רואה את האימה שלהם מהרגע שאעצור והם יגלו שאנחנו יושבים אחד ליד השני. אני מוצא את עצמי כמעט מתנצל (ומושפל) כשאני עוצר לבסוף ליד הקורבן.
עשיתי פעם משחק אסוציאציות עם חברה לצורך עבודה והמילים הראשונות שעלו לה בהקשר של המילה "שמן" היו הזנחה, ריח גוף רע, מזיע ומחייך. או בקיצור: מגעיל ונחמד. העולם התקדם והיום אתה יכול להסתבך אם רק תגיד משהו רע על הומואים, מוזיקה מזרחית, אשכנזים, ערבים או סודנים. אבל משום מה כל תרבות ה- PC דילגה עלינו. איך זה שלנו אתם יכולים להגיד הכול?
יודעים מה? אני ממליץ לכם לשבת לידי בטיסה, יכול להיות שיהיה לכם פחות מקום ליד על המשענת, אבל אני בטוח שיהיה לכם נחמד ומבטיח להשתמש בדיאודורנט. זהו. אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו. יותר מזה - בתוך תוכי אני מרגיש שאם אני לא מוריד חולצה אני בכלל נראה כמו בראד פיט. נו, שריטה של שמן שמתחיל ביום ראשון דיאטה.