מערכת הבחירות בארה"ב שונה מכל אלו שקדמו לה. בין היתר זה בגלל הדרמות הבלתי פוסקות, הגילויים המפתיעים על ושל המתמודדים, התחושה הכללית של בחירת "הרע במיעוטו" וחוסר האמון ההולך וגדל של האמריקאים בממשל ובאנשי השלטון - שלראשונה הוסר הפאסון האמריקאי שלהם, שמורכב מאלף טון של פוליטיקלי קורקט (ראו כמקרה קיצון את אנתוני ווינר). אבל לא שם נמצא כובד השוני.
מה שמסתתר מתחת להפקת הריאליטי הכי גדולה ונצפית של השנה הוא העובדה שהפעם הבחירה היא לא באמת בין רפובליקנים לדמוקרטים (מה גם שאין משמעות מרחיקת לכת לשאלת המפלגה שתיבחר מבחינת נקודות המחלוקת העיקריות: בתחומים כמו נשק, כלכלה והפלות לא ממש השתנתה מדיניות כלשהי מהקצה אל הקצה בשנים האחרונות). הבחירה היא פשוט בין גבר לאישה.
חוקרים רבים הוכיחו - ואז ניסו להבין איך זה - שלאנשים בארה"ב קשה לקבל את המחשבה על אישה בבית הלבן. ברחבי העולם אמנם אין רוב של נשים בעמדת הכוח הכי משמעותית במדינה, אבל עדיין - יש כאלה (תרזה מיי, אנגלה מרקל, קולינדה גרבר-קיטרוביץ'). בכלל, לא חסרות בעולם נשים שהן חסרות אשכים ומצליחות, למרות האימה שבדבר, לעשות עבודה מצוינת כמנהיגות. עזבו את טיב העבודה בעצם, נחזור צעד אחורה - יש נשים בעולם שמצליחות להיבחר לתפקידי ההנהגה. ודווקא בארה"ב - המפותחת שבמערב - הן לא.
פיטר ביינרט, עורך ובעל טור, הוא אחד מאותם אנשים שניסו לשפוך אור על הסיבה שבגללה לאנשים, וספציפית לגברים, קשה להתמודד עם הרעיון של "נשיאה". במאמר ,Fear of a Female President שפרסם במגזין ,The Atlantic ביינרט נגע בכמה מהתיאוריות הרווחות לגבי אותה אווירת פחד.
המקרה של הילרי מעניין באופן מיוחד, משום שמדובר באישה בעלת ניסיון רב בתחום הפוליטי שכבר איישה תפקידים בכירים בוושינגטון. ולמרות זאת, על פי נתונים שמוצגים באטלנטיק, יותר ממחצית הגברים הלבנים רואים בקלינטון דמות שלילית, לעומת 32% מהם שרואים באובמה דמות שלילית. אבל האם זה קשור רק לכישורים, רקע וניסיון? לפי ביינרט, ממש לא.
מחקרים הראו שלגברים קשה להשלים עם נשים שלוקחות על עצמן תפקידים שנתפסים כ"לגברים בלבד". כלומר, אם במשך יותר מ-200 שנה מי שהנהיג את ארה"ב תמיד היה גבר - אז המשמעות היא שהתפקיד ייתפס כמתאים לאיוש בידי גבר, בלעדית. התיאוריות שעומדות מאחורי זה מוכרות בחלקן, וההסבר המסורתי אומר שגבריות נתפסת כמשהו שצריך להשיג, להילחם ולגונן עליו ("לצאת גבר", בקיצור), בעוד שנשיות היא מולדת.
כך למשל אם גבר מאבד את העבודה שלו, שהוא מקור כוחו הכלכלי, הוא מרגיש שהגבריות שלו נפגעה, אבל אם אישה תאבד את מקור הכנסתה סביר להניח שזה ישפיע על הרבה אספקטים בחייה - אבל לא על תחושת הנשיות שלה. בכלל, מקום העבודה משחק הרבה על תחושת הגבריות. מחקרים מראים שאחד החששות הכי גדולים של גברים, למשל, הוא שהבוס שלהם יהיה בכלל בוסית. בנוסף, נמצא שלגברים שתלויים כלכלית בנשותיהם יש נטייה מוגברת לבגוד בהן.
בסרטון שפורסם באטלנטיק, ושמנסה להסביר בעזרת אנימציה את עיקרי התיאוריות שבהן נוגע ביינרט, מוצג גם ממצא שעלה מתוך מחקר מעניין במיוחד. במחקר נמצא שעמדת המשתתפים בנוגע לסנטור לא השתנתה גם לאחר שנאמר עליו שהוא אמביציוזי, אבל כשנאמר אותו הדבר על סנטורית - גם גברים וגם נשים שהשתתפו בניסוי הרגישו כלפיה כעס וסלידה.
במילים אחרות, גברים - ולצערי גם נשים - שופטים נשים לחומרה בהשוואה לגברים. לכן, אולי, סיסמאות בסגנון "תאסרו אותה" בנאומים של טראמפ לא צרמו לנוכחים כמו שהיו אמורים. ואזכיר לכם: למרות הסיכוי שקלינטון עשתה משהו שהוא באמת לא בסדר ו/או לא חוקי, לא נשמעו שום סיסמאות בסגנון הזה כשאותו אנתוני ווינר שהזכרתי בהתחלה - ושהיה פוליטיקאי מבטיח בעצמו - צילם תמונות עירום שלו ושלח אותן למישהי שהיא לא אשתו, כשילדם הקטן ישן לצדו במיטה ומופיע באחת התמונות. ווינר עשה אינספור פישולים כאלה, ופעם אחר פעם סלחו לו, כמו שסולחים להרבה גברים אחרים.
יודעים מה, קחו את הדוגמה הקלאסית, את הקלינטון שנשאר הפעם מאחורי הקלעים. למרות שהוא פגע באמון של אשתו ושיקר בפני מדינה שלמה, למרות שנשא בסמכות ובאחריות ועדיין לא הצליח לעשות את הפעולה הפשוטה של השארת הרוכסן למעלה - הכל נסלח ונשכח לו. מוניקה לוינסקי, לעומת זאת, עדיין נושאת את התווית של זאת שרצתה לגעת בתהילה, שהרסה נשיאות ומשפחה ותמימות, ושהייתה עבור התקשורת וכל המדינה לא יותר משמלה כחולה.
אני לא בעד או נגד מישהו מהמועמדים לנשיאות - אף אחד מהם לא מייצג בדיוק ערכים שאני מאמינה בהם - ואני גם לא רוצה שיבחרו באישה רק בגלל עצם היותה אישה וכי צריך שזה כבר יקרה. אני רק אומרת שאני מאמינה למחקרים שמראים שכשגברים חשים איום על הגבריות שלהם, הם נוטים לקחת סיכונים גדולים יותר בחיים, כדי לתת קונטרה לאיום ולחזק את האגו. וכנראה שקלינטון מהווה חתיכת איום עבור כמה אנשים אם הקונטרה שלה הוא טראמפ.