ארץ המגף כבר רגילה לשמוע סיפורים מרגשים, בטח אחרי הטרגדיה האדירה שגבתה את חייהם של כ-100 אלף אנשים שנפטרו באיטליה מנגיף הקורונה או סיבוכים הקשורים אליו. בכלל, נראה שהאיטלקים כבר שמעו כל כך הרבה סיפורים עצובים בשנה האחרונה ששום דבר לא יצליח לרגש אותם. אבל אז הגיע שריף קראמוקו.
קראמוקו, שחקן כדורגל בן 20 ממוצא גינאי, שיחק עד השנה שעברה כחלוץ בליגה השנייה במדינה, ובשבוע שעבר הוא הגיע ל"וריסימו", אחת מתוכניות הטלוויזיה הפופולריות באיטליה כדי לקדם את הספר החדש שלו, "תציל את עצמך יש לך חלום", בו הוא חשף לראשונה את סיפור החיים הטראגי והבלתי נתפס שלו ואיך ברח מהמלחמה בארצו והגיע לאיטליה בגיל 16 בלבד.
במהלך הראיון סיפר שריף שהוא נולד למשפחה ענייה כמו הרבה מאוד ילדים בגינאה, וכאשר היה בן 13 כבר נאלץ להתמודד עם הטרגדיה הראשונה בחייו אחרי שמיליציה אתנית הגיעה אל בית משפחתו, הוציאה את כל יושבי הבית אל רחבת הכניסה, ובלי הודעה מוקדמת כמה מהם ירו בליבו של אביו מול כל בני המשפחה. מיד לאחר מכן אנשי המיליציה הדליקו בקבוק תבערה, הציתו את הבית וברחו.
אביו של אשרף פונה לבית החולים במצב אנוש שם הוא נאבק על חייו במשך שלושה ימים עד שמת לבסוף, ואחיו, שניסה להגן על בני המשפחה במהלך התקיפה האכזרית נאלץ לברוח ללוב מיד לאחר המעשה מפחד שייתפס ויירצח בעצמו.
שנתיים לאחר הטרגדיה בה איבדו את אב המשפחה, משפחת קראמוקו נאלצה להתמודד שוב עם המוות כאשר האם חלתה באבולה ונפטרה. שריף הצעיר נשאר רק עם אחותו, איתה הוא לא ממש הסתדר. "היא תמיד סיפרה לאח שלי בלוב שאני רק רוצה לנסוע לאירופה לשחק כדורגל", סיפר קראמוקו בראיון, והוסיף שהוא היה נחוש לעזוב את מדינתו ולהגיע לאירופה.
אחיו, שסבל מבעיות כלכליות קשות, שילם לאחד מחבריו שנשאר מאחור כדי שזה יקח את שריף ויחצה יחד איתו כמעט את כל יבשת אפריקה ויגיע איתו עד טריפולי שבלוב לטובת המסע המיוחל לאירופה. לאחר כמה חודשים של מסע ארוך הוא אכן הגיע לטריפולי אך מיד נתפס על ידי השלטונת ונשלח לכלא המקומי לחודשיים, ורק אחרי שאחיו הצליח לארגן 2000 דינר לטובת שחרורו - הוא נפגש איתו סוף סוף ויחד הם יצאו למסע אל עבר אירופה שהיה אמור להביא את האחים לעתיד טוב יותר.
אך גם המסע הזה הפך מחלום לסיוט נורא כפי שסיפר שריף למראיינת סילביה טופנין: "עלינו על סירת המהגרים בה היה מקום רק ל-60 איש ובפועל היינו 143 גברים, נשים וילדים. היא הייתה מלאה ולא היה אפילו איפה לשבת. מי שאירגן את ההפלגה היה חמוש ודחק בנו להיכנס למרות הצפיפות. פשוט לא היה לנו מקום לזוז".
וכך, כפי שקורה לא פעם בהפלגות מהגרים, גם הנסיעה הזו השתבשה ומהר מאוד: "באחד הלילות התחילו להיכנס מים לסירה ואז התחילה מלחמת קיום על חגורות ההצלה שהיו בודדות בלבד. כולם צרחו והיה בלגן אחד גדול. אף אחד לא באמת הבין מה קורה", סיפר שריף בדמעות. "כשהסירה התחילה לשקוע ניסינו להחזיק בחלקים שנפלו והתפזרו במים, הייתי מותש ושתיתי הרבה בנזין שהתפזר במים הקפואים. פתאום אח שלי זרק לי חגורת הצלה ואמר לי להחזיק חזק עד שתגיעה ספינה איטלקית שתחלץ אותנו. הוא אמר לי 'תציל את עצמך, יש לך חלום אתה צריך לשחק כדורגל'. לפתע הוא נעלם בין הגלים ואני התעלפתי וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית החולים באיטליה".
"עד היום אני לא מאמין או מבין את מה שקרה", סיפר שריף שעדיין לא ויתר על החלום לפגוש שוב את אחיו. "אולי אח שלי חי באיטליה או בלוב אני לא יודע. כשהיינו בים הוא נהג לומר לי 'תסתכל אל האורות בסוף המים' שם הייתה איטליה, המדינה שבה יכולתי להגשים את החלום שלי".
אחרי שהתאושש בבית החולים, שריף עבר לגור בקלבריה שם הוא לא מצא מסגרת ובעיקר הסתובב ברחובות, אך לבסוף הועבר לבאטליה טרמה, עיירה הסמוכה לעיר פאדובה, ולאחר כמה חודשים בהם התאמן לבד ושיחק ברחובות עם חברים אפריקאיים אחרים, אישה שעברה במקום קלטה אותו ועזרה לו להתקבל למבחן בקבוצת הנוער המקומית.
בשנת 2019 הוא סוף סוף הגשים את חלומו הגדול, זה קרה לאחר כמה חודשים עם קבוצת הנוער, אז הוא עלה לשחק לראשונה במדי הקבוצה הבוגרת של פאדובה בליגה השנייה באיטליה: "כשהמאמן התקשר ואמר לי שאני מוזמן לסגל הבוגר לא הצלחתי להפסיק את הדמעות", סיפר שריף בבכי.
אלא שאז, אחרי שכבר היה בטוח שהסיפור שלו סוף סוף קיבלת את התפנית לה חיכה כל חייו, התברר שלו שהוא אינו יכול לשחק יותר במדי קבוצתו אחרי שהתברר שאין לו אישור עבודה במדינה. "מנסים לעזור לי לחדש את האישור כדי שאוכל לחזור לשחק ולהפוך לשחקן גדול", סיפר שריף בראיון המדובר שכאמור הפך לוויראלי בכל איטליה, ולמרות שנותר ללא קבוצה והוא אינו משחק באופן פעיל כבר כמה חודשים, הוא מקווה שבעזרת ספרו החדש והראיון בטלוויזיה, המציאות סוף סוף תתייצב לצדו והוא יצליח להגשים את שני חלמותיו הגדולים: לשחק כדורגל באופן מקצועני ולהיפגש שוב עם אחיו האובד.