הנה דברים שאתה לומד כשאתה צופה בפיצ'רים המיוחדים של דיווידיים
בראיון לגרסת הדיווידי של"Shivers", הסרט הראשון של דיוויד קרוננברג, הוא מספר על השחקנית שלו סו פטרי, שצריכה לבכות כמעט בכל סצינה בסרט. היא לא יודעת לבכות, היא פשוט לא טובה בזה. היא מנסה כל מיני טכניקות, כמו לשפשף בצל קצוץ לתוך העיניים שלה, עד שהיא מגיעה למסקנה שקרוננברג צריך לסטור לה – "פעמיים, על שתי הלחיים," היא אומרת לו. קרוננברג הוא איש נחמד. הוא לא הרביץ לאף אחד בחיים שלו. הוא מנסה לשכנע אותה לעשות משהו אחר, לחשוב על משהו עצוב, אבל זה לא עובד. יש לו רק 15 ימי צילום והוא נאלץ לשתף פעולה.
הם נמצאים בתוך חדר שינה, צוות הצילום נמצא בחוץ, בסצינה הזאת היא צריכה לברוח מהחדר כשהיא בוכה. קרוננברג ופטרי עומדים לבד בחדר הסגור. הוא נותן לה סטירה. היא אומרת, יותר חזק. הוא מכה אותה שוב. היא אומרת, יותר חזק. אז הוא באמת מרביץ לה. היא צורחת, הוא אומר אקשן, היא פותחת את הדלת ורצה החוצה, והצוות עומד נדהם. הם לא מאמינים שהוא עשה דבר כזה. "אקשן, אקשן", הוא חוזר, והם מצלמים. המשחק של פטרי טוב, אבל הטייק לא מושלם: המצלמה לא בפוקוס. אז הם צריכים לעשות את זה שוב: קרוננברג ופטרי נכנסים לחדר השינה וסוגרים אחריהם את הדלת.
אחרי כמה ימים, הוא אומר, כולם התרגלו למצב הזה. אבל באחד מימי הצילום האחרונים מצטרפת אליהם שחקנית האימה הוותיקה ברברה סטיל. בסצינה הראשונה שלה עם פטרי, קרוננברג עושה את מה שכולם רגילים לעשות בשלב הזה – הוא סוטר לשחקנית שלו ומתחיל לצלם. ברברה סטיל היא מקצוענית. היא עושה את הסצינה – שבה היא אמורה לנחם את פטרי הבוכיה – ואז היא הולכת לבמאי המניאק שלה. בחורה גבוהה, סטיל. היא תופסת את קרוננברג בצווארון ומרימה אותו באוויר: "אני לא מאמינה שהכית אותה," הוא מסננת. "אל תרביצי לי," הוא אומר. "היא ביקשה ממני!"
"ביקשה ממך?" שואלת סטיל.
"התחננה", אומר קרוננברג. "אני לא רוצה לעשות את זה. אבל היא לא בוכה אחרת".
"כמה חזק אתה מכה אותה?"
היא מרימה את היד. קרוננברג סוטר לכף היד שלה – חזק, כמו שהוא מכה את פטרי.
ברברה סטיל חושבת. "גם לי יש סצינה של בכי?"
"ברברה", אומר קרוננברג. "לא. אין לך".
לפעמים אתה סתם לא בטוח מה היא רוצה|צילום: istockphoto
הנה פסקה שבה ממש ממש כדאי ללחוץ על הלינקים
כמעט כולם סוטים והסטייה הזאת נמצאת בכל מקום. אם אתה לא רואה את זה, אתה מפספס את הסימנים. זה כל הזמן שם, כל הזמן דולק, ותמיד מסביבך.
בפרסומות. במיוחד לג'ינסים ובשמים. בסרטים. בדרך שבה הבחורה ההיא מהנהלת חשבונות מדברת איתך. אם תתחיל לשים לב לרמזים, לא תוכל לכבות את זה. זה תמיד שם.
זה משהו שכדאי לך לדעת אם אתה כבר בקטע ואתה חושב לרגע שאתה היחיד בעולם שיש לו רצונות משונים כאלו. ולו רק כדי שתצא מהתחושה הזאת של הבדידות. בדסמ, להבדיל מהומוסקסואליות, משותף לכולם. טבוע לכולנו בגנים. לא כולנו נעשה את הדברים האלו, אבל השילוב הזה בין כוח לבין מין טבוע במוח של כולנו, מרגש – במידה זו או אחרת – את כולנו. כשהבחורה ההיא מהנהלת חשבונות אומרת לך "אוי, שכחתי את הפגישה שלנו, הייתי ילדה רעה", כן, שניכם חושבים על אותו הדבר.
במשרד שלך, הבחור שמנהל את המחלקה המקבילה נובח פקודות על האנשים שלו ואתה מודה לעצמך שלא נפלת לעבוד תחתיו. כולם מגלגלים עיניים מאחורי הגב שלו כשהוא קוטל את העבודה שלהם ומדווח שהם הולכים להשאר עד הלילה גם היום. כולם, חוץ מהבחורה החדשה שלא מדברת הרבה. כשהוא מניאק במיוחד היא מסתכלת עליו במין ריכוז משונה.
תחשוב על עצמך.
בפעם האחרונה ששכבת עם מה-שמה, שניכם ונילים לחלוטין, כמובן. אבל משהו בה הרגיז אותך כל היום, לא הרגיז במובן שגורם לך לרצות להגיד לה ללכת הביתה אלא במובן שגורם לך לרצות להחטיף לה. עכשיו אתם שוכבים ואתה מזיין אותה אחרת. אתה מרגיש את זה: לא איכפת לך אם היא נהנית, לא איכפת לך אם טוב לה, ואם כואב לה עכשיו אתה די מרוצה מזה. היא גומרת, אתה גומר, כולם מחייכים, הכל בסדר. אבל אתם שוכבים אחר כך ויש משהו אחר בעיניים שלה ובעיניים שלך.
כשאתה רואה את זה, כשאתה מתחיל לזהות את הגוון הזה בין אנשים, הרבה יותר קל לך לעשות כל מיני דברים. אל תתפתה לחשוב שיש משהו מעבר או אחר בבדסמ. זה בדיוק זה: הרגעים האלו בין אנשים, שבהם אתה מניאק והיא מרוצה מזה, שבהם היא משתלטת עליך וזה מרגיש לך מאוד נוח.
למה זה שימושי? מה אפשר לעשות עם זה? הופה הופה, לא הכל בבת אחת. בטור הבא נדבר על המרה: איך הופכים את החברה הספק ונילית שלך למישהי שמשתוללת על גופך העירום והעקוד באורגיה של אלימות. תראה מה עשית, עכשיו יש לי בחילה.
