שישי, חצות וחצי. אני חולף על פני המאבטח בכניסה, פותח את הדלת ומטפס במעלה המדרגות. אורות ניאון סגולים וכחולים מקיפים אותי מכל הכיוונים, ואני נכנס בדלת הכניסה למועדון ה-"פוסיקט" בנמל, אחד ממועדוני החשפנות המוכרים ביותר בישראל. מדי לילה מגיעים לכאן מאות גברים. גם נשים. במרכז החדר במה עם שני עמודים כסופים, כמאה גברים יושבים על ספות שפזורות ברחבי החדר והאלכוהול זורם בכמויות אדירות.
בין הקהל מסתובבות כחמש עשרה נשים, צעירות ושופעות, בלבוש מינימלי אם בכלל. הגברים לוטשים מבטים לכל עבר, שטרות מתנופפים באוויר והבנות צדות את הטרף אחד אחר השני. אדם מקריח כבן חמישים מתיישב לצידי. לקוח קבוע, כך נראה. הבנות מרעיפות עליו אהבה, אם ניתן לקרוא לזה כך. הוא, מצידו, מתרווח על הספה, מוציא שטר של 20 מהכיס ומעניק אותו לבחורה בחוטיני וחזייה. היא מכניסה את הכסף לשרוול, מורידה את החזייה ומתחילה בריקוד אישי. לאפ דאנס, בעגה המקצועית. היא משפשפת את אחוריה על אזור החלציים שלו, מבטה הריק מופנה כלפי מעלה, והוא שולח את ידיו לכל עבר. מעניין אם הוא נשוי, אני חושב לעצמי. מעניין איך היא מרגישה.
על הבר יושב צעיר ממושקף כבן שלושים. בעשר הדקות האחרונות הוא הזמין כבר שבעה לאפ דאנסים. קשה שלא לחשוב שבחייו הפרטיים הוא לא זוכה להצלחה מרובה בקרב המין הנשי. כאן הוא המלך. תמורת עשרים שקלים הוא זוכה להעביר את אצבעותיו על שדיהן ואחוריהן של צעירות שופעות שרואים רק בסרטים. עכשיו הוא חי את הסרט. בבוקר הוא יחזור למציאות.
30-40 אלף שקלים בחודש
הבנות, צעירות בגילאי העשרים, מפטרלות סביב ומחפשות בחורים לריקודים אישיים. זה הכסף הגדול. מדי פעם הן תופסות את מקומן על הבמה למופע קצר. למרות זאת, קשה שלא לתהות מה הן חושבות על המקצוע שבחרו לעצמן.
"אני לא ממש אוהבת את העבודה", מספרת לי אחת הבנות, צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה. "אז למה את נשארת?", אני שואל. "בגלל הכסף. אני מפחדת לעזוב". נדמה כי לא כולם מאמינים לזה. "אי אפשר לרחם עליהן", מספר אחד הבליינים. "הן כאן מתוך בחירה. אף אחד לא מחזיק אותן כאן בכוח. הן מרוויחות כאן סכומים מטורפים".
חלק מהחשפניות האחרות מסכימות. "אני מאוד אוהבת את העבודה כאן", מספרת לי רקדנית נוספת, באמצע שנות העשרים לחייה. "הכסף אחלה. אני מרוויחה כאן כ-30 עד 40 אלף שקל בחודש. בעתיד אני רוצה לפתוח מועדון חשפנות משלי. האמת? אני די נהנית לחשוף את הגוף שלי. זה לא ממש מפריע לי". צעירה נוספת טוענת שגם היא נהנית מהעבודה. "אני לא רוצה להרוויח 4,000 שקלים בחודש", היא מספרת. "הכסף כאן טוב, ואין לי ממש בעיה עם העבודה". מעניין אם הן יחשבו כך גם עוד עשר שנים.
על הבמה עולה בחורה בלבוש כתום וצהוב למופע. ככל שהבגדים נזרקים מגופה כך גוברת התלהבות הקהל. עולים לי פלאשבקים מהיציע המזרחי באצטדיון טדי. דבר אחד בטוח - היכולת האקרובטית של הבנות האלו מרשימה. בזמן שהיא תלויה הפוכה על העמוד, משתמשת רק בירכיה לצורך התרגיל, רקדניות רבות שהיו צופות בתרגיל בהחלט היו מקנאות ביכולתה הפיזית. כשהן מסיימות את המופע הן רצות לחדרי ההלבשה. בשלב מסוים אני שם לב שיש תנועה ערה של הבנות לשירותים מדי כמה דקות. לא קשה להעריך מה הולך שם.
"זה כמו כל מקום עבודה אחר"
"כל הגברים חארות", מסננת לעצמה אחת מהעובדות, לא חשפנית, בזמן שגבר צעיר ניסה לתפוס אותה ולהזמין אותה לריקוד. "מה הסרט שלה?", הוא מסתכל עליי בעיניים רוויות אלכוהול ושואל. "שתשתחרר קצת". רוב הרקדניות בשנות העשרים לחייהן, צעירות, יפות ובעיקר רווקות. קשה לנשואות להישאר בתחום. "יש לי חבר", מספרת לי אחת הרקדניות. "לא מפריע לו שאת עושה את זה?", אני שואל. "לא. אפילו פגשתי אותו כאן", היא עונה.
בשעת לילה מאוחרת אני תופס את עמית, הבעלים של המקום, לשיחה קצרה. אנחנו נכנסים לתוך קודש הקודשים של המועדון - החדר האחורי. שלוש בנות מתארגנות, נחות ומסדרות את עצמן. לכל אחת הוא נותן נשיקה, חיבוק ושואל אותן לשלומן. "אני מנהל את המקום כבר אחת עשרה שנים", הוא מספר. "מבחינתי, זה כמו כל מקום עבודה אחר. בשלב מסוים זה בערך כמו להגיע לכל מקום עבודה אחר".
עמית יושב מולי וחיוך רחב מרוח לו על הפנים. נראה שהוא נהנה מהעבודה כאן. "בערב ממוצע, חצי מהמבקרים הן נשים", הוא מספר. הערב היו רק גברים. "יש כאן גברים מכל הסוגים, הגילאים והשכבות", הוא מוסיף. "אני לא רוצה להגיד לך כמה מפורסמים מגיעים לכאן, אבל יש כאן הרבה". בשלב הזה הוא מוסיף מספר שמות - ספורטאים ידועים, אנשי עסקים, אנשי תקשורת ואחרים. "רוב הבנות נהנות שהגברים מריירים עליהן", לדבריו. ניסיתי להתאפק, אבל לא הצלחתי שלא לשאול אם הוא היה רוצה לראות את הבת שלו רוקדת כאן. "לא", הוא אומר. "אתה היית רוצה לראות את הבת שלך רוקדת ככה?".
מה קורה בחדרים הפרטיים?
הרבה מהמבקרים כאן הם גברים במסיבות רווקים. מעניין אם האישה לעתיד יודעת מה הם עושים הערב. מעניין אם היא אי פעם תדע. כשיצאתי מחדר ההלבשה בדיוק עלו על הבמה שישה גברים לתחרות שנערכת כאן מדי ערב. מול הגברים ישובה אחת הרקדניות, ולרגע אחד התהפכו להם היוצרות - הם מעלים מופע עבורה. ההשפלה המושלמת. אחד אחרי השני הם מנסים לנענע את הגוף בגמלוניות ובחוסר קואורדינציה מוחלט. קטעים קשים לצפייה. בסוף מישהו זוכה בחולצה.
בינתיים, גבר נוסף מובל מאחורי וילון שנמצא משמאל לבמה, ואני מתחיל לתהות מה הולך שם. ה"חדרים הפרטיים", כך הם נקראים. "אין שם סקס", מספרים לי בעמימות. "אבל יש את כל השאר". 350 שקלים מינימום, ואין גבר שיוצא משם בלי חיוך מרוח על כל הפרצוף. המופע על הבמה מסתיים, ואחד מעובדי המקום, אפריקאי, רץ עם סמרטוט לבמה ומנקה את העמוד.
הלילה מתקדם באותה מתכונת ואני מסכם את המסקנות שלי מהביקור בממלכת החשפניות. הבנות, כך נראה, לא סובלות מהעבודה כאן, ובסוף החודש מרוויחות שכר גבוה יותר מאיש היי טק ממוצע. למרות זאת, כך נראה, אף אחת מהבנות לא תוסיף את העבודה הזו לקורות החיים שלה. בינתיים, הכסף כאן מדבר חזק יותר מכול, ונדמה כי אם הבנים זוכים כאן לחלום רטוב, הבנות חיות את המציאות היבשה. "רוצה ריקוד?", מציעה לי אחת הבנות בטרם עזבתי . "לא, תודה. אני עובד", עניתי. "גם אני", היא מחזירה.