חוף פלימות מואר באור השמש האביבית הנדירה, הים חלק ושטוח, ואפילו עיתונאיות ירושלמיות ועכברושיות יבשה נודעות מהסוג שלי אינן מתקשות לכוון את ההגה של היאכטה אל המגדלור המפורסם. פעם, אומר קלייב ברוקס, מנהל המכירות הטכני של ענקית היאכטות פלימות וסקיפר לעת מצוא, זה לא היה כל-כך פשוט. אנשי המגדלור, בצוותים של שניים, נאלצו לחתור את כל הדרך בעצמם בסירת משוטים, מסע שארך יום שלם, לשאת עמם מזון לשבועיים, ולחכות עד שיבואו להחליף אותם, אם לא די בזה, הם גם נאלצו להתמודד עם השודדים ועם המבריחים הידועים לשמצה מקורנוול, שהדליקו אורות על הצוקים כדי להטעות את הספינות ולגרום להן להתרסק, כדי לחמוס את המטענים שנשאו.
כיום נמצא המגדלור בבעלות חברה אמריקאית, והוא נשלט מרחוק באמצעות מחשבים. היאכטות, סירות הדיג, המפרשיות וספינות חיל הים המלכותי משייטות סביבו בבטחה. ברוקס, יחד עם יבואן היאכטות "פרינסס" טל הולנדר, מוודאים שאני לא עומדת לדרוס אף אחד, ומתפנים לפנטז על שבועיים של משמרת במגדלור עם ספר טוב ובלי טלפון סלולרי, אבל לא נראה שזה עומד לקרות להם בקרוב.
זה נשמע אבסורדי בימי המיתון העולמי הנוכחיים, אבל שניהם מתעקשים שיש להם הרבה יותר מדי עבודה בייצור יאכטות ובשיווקן. הטלפון של הולנדר מצלצל ללא הרף. צריך לוודא שכל התיקונים הקטנים הושלמו ביאכטה שעומדת לצאת מנמל פלימות. מישהו עשיר מאוד, ובר מזל, מחכה בכיליון עיניים להגעתה למרינה של הרצליה. שרי אריסון וארקדי גאידמק אולי מתכוונים להיפטר מיאכטות הראווה שלהם, אבל בישראל של אביב 2009 המתוח לא חסרים מי שיש להם כסף ליאכטה חדשה.
ככה זה עובד
ריח חריף של שרף עומד באולם הייצור הראשון של מפעל פרינסס, ופועלים מיומנים מדביקים שכבות של פיברגלאס באמצעות שכבות של שרף כדי לייצר את ה"אמבטיות", שגודלן נע בין שניים לעשרים מטרים, המהוות את גוף היאכטה. הרבה פולנית נשמעת באוויר, וברוקס מסביר שלפני כעשר שנים, בימי הבום הגדול בענף הבנייה, עזבו הרבה פועלי מספנות את תחום בניית היאכטות, ועברו "לבנות מטבחים בקבלנות עבור בנייני מגורים". אנשי פרינסס מצאו להם מחליפים מיומנים במספנות של גדנסק, וברוקס מקפיד להדגיש שהפועלים הפולנים מקבלים שכר זהה לזה של עמיתיהם הבריטים. "היום", הוא מספר, "כשענף הבנייה בקיפאון, כל מי שעבר לבניין רוצה לחזור אל המספנות, אבל אין לנו עבודה בשבילם".
כשגוף היאכטה מוכן וצבוע, עוברות היאכטות אל אולם הייצור השני, שבו מותקנים בהן כבלי החשמל שישרתו את התאורה, המקררים, מערכות הסטריאו, הטלוויזיות, עזרי הבישול, וגם את צינורות הביוב לטובת המקלחות, האמבטיות והשירותים. אחר כך יותקנו רצפות העץ והריהוט, ריפודי העור לספות ולחדרי השינה, והציוד האלקטרוני המשוכלל.
בעבר, מסביר ברוקס, עבדו בפרינסס במתכונת של צוותי יאכטה שעבדו על כל סירה מתחילת התהליך ועד סופו. אך התהליך יצר קשיים במועדי האספקה, ונוצר צורך לאחסן את היאכטות לאורך זמן. על כן עברו בפרינסס לייצור בשיטת סרט נע יפנית. כל יאכטה שמיוצרת בפרינסס כבר נמכרה ללקוח, והיא יוצאת מהמפעל ישר אל הנמל, שם היא מועמסת על אונייה ונשלחת ליעדה.
היאכטות של פרינסס מיוצרות בייצור המוני, אם גם יוקרתי, והלקוח אינו יכול לבחור כל פרט ופרט שבהן. "פרינסס היא כמו הבנטלי של היאכטות", מסביר הולנדר. הלקוחות יכולים, כמובן, לבחור בין צבעי הריפוד וחיפויי העץ השונים המוצעים להם, מקרם ועד שחור ומאורן עד דובדבן, אך אם יש להם בקשות חריגות במיוחד מבוקשם בדרך כלל ניתן להם, תמורת תשלום נוסף, ומסופק באמצעות מפעלים אחרים בפלימות או בסביבותיה. ברוקס מספר שלאחרונה החלו לקוחות רבים לבקש התקנת ארונות לאחסון נשק, להתגוננות מפני פיראטים, ובפרינסס אימצו את הביקוש הגובר אל תהליך הייצור שלהם.
להחביא את הטבח
בפרינסס מייצרים שני סוגים של יאכטות מנועיות, הווי בואטס (V-boats), בעלות המפלס האחד, הפלייברידג' (Flybridge) הדו-קומתיות, שבהן הנהיגה והניווט נעשות מהגשר העילי. הגדלים, כאמור, משתנים בהתאם לצורכי הלקוח ולעומק כיסו. מספר תאי השינה נע בין שניים לארבעה, כמעט כל חדרי השינה מצוידים במקלחת ובשירותים נפרדים, וביאכטות הגדולות מצויד הסיפון הקדמי, בנוסף למתקן הברביקיו והבר ה"סטנדרטיים", גם באמבט ג'קוזי מפנק. תאי השינה ביאכטות הגדולות גדולים ומרווחים מטבע הדברים. חדר השינה המרכזי מצויד בארון בגדים שניתן לצעוד לתוכו, ולהשתמש בו כחדר הלבשה. ליתר ביטחון יש בו גם דלת מילוט אל חדר המנועים, למקרה של שריפה. טלוויזיות שטוחות מסך של סמסונג הן סטנדרט בכל יאכטה, וברבות מהן הסטנדרט הזה מצוי גם ברוב חדרי השינה.
ביאכטות הקטנות יש לעתים מטבח פתוח בחדר הקדמי. ביאכטות הגדולות המטבח קטן, סגור, ונסתר מעין. רק מי שלא מבין דבר בכסף, מתברר (ע"ע עיתונאיות ירושלמיות), מסוגל לפנטז על בישול בצוותא ושיחה בטלה עם אורחיו בעוד הם משתזפים על הסיפון הקדמי ולוגמים משקאות בסלון. "מי שיש לו 3 מיליון ליש"ט כדי לקנות יאכטה גדולה", מחייך ברוקס בסבלנות, "לא מבשל בעצמו. הוא גם לא רוצה לראות את צוות היאכטה מסתובב לו בין האורחים ובן הרגליים". המטבח ביאכטות הגדולות מצויד בפשפש זעיר, שדרכו יכול הטבח לחמוק בחזרה אל תאו הזעיר לאחר שסיים לרקוח את תבשיליו, מבלי להטריד את המאיון העליון. השאלה היא, כמובן, מה עושה מי שיכול להרשות לעצמו להזמין את ג'יימי אוליבר לבשל בשבילו. מישהו יכול לדמיין את גורדון רמזי, או את עזרא קדם לצורך העניין, חומק אל תאו דרך פשפש באחורי המטבח?
מתחילים ביאכטה קטנה
טל הולנדר מת על העבודה שלו, ועל הים. הולנדר, חלומה של כל אם עברייה עבור בתה וילד טוב רמת השרון, הלך ללמוד משפטים אחרי שירות צבאי ארוך כמפקד דבור בחיל הים, וגילה עד מהרה שמסדרונות בתי המשפט וערימות של תיקים אינם מהווים תחליף ראוי לרחש הגלים. יחד עם שני חברים מהצבא - אף הם עורכי דין לשעבר, לורנס נתן הדרום אפריקאי ואמיר אייל, ירושלמי שלא מפחד ממים - הם הקימו את "אקווה מארינה", מועדון שיט וחברה לייבוא יאכטות לישראל.
להולנדר יש מספיק קסם אישי כדי למכור יאכטות לאסקימוסים, וסוג של יושרה וישירות כל-ישראליים, שממיסים ללא ספק את לב הלקוחות הפוטנציאליים. ליתר ביטחון, הוא גם למד במשך הזמן לנהל סמול טוק על "שעוני רולקס ומכוניות יוקרתיות". זה עוזר עם הקליינטים, וגם לא ממש כואב, הוא מדווח.
לאלפיים ישראלים יש יאכטות פרטיות, ומספרם גדל והולך. באקווה מארינה מכוונים לקהל שנאמן לחברה, מתחיל ביאכטה קטנה יחסית, ומשדרג באמצעות עסקות טרייד-אין. "אנחנו לא מוכרים יאכטה ונעלמים. אנחנו מספקים את כל השירות, ויכולים להפנות את הלקוחות שלנו לקורסים לצורך קבלת רישיון יאכטה ולנותני שירותים אחרים", הוא אומר.
אין צורך ברישיון כדי לקנות יאכטה, אבל כדי לצאת עם יאכטה לים דרוש אדם בעל רישיון, סקיפר, על הסיפון. לקוחות רבים "נדלקים על כל העניין", מוציאים רישיונות שיט, ונהנים לטפל בכל סוגיות השיוט והניווט בעצמם. רבים אחרים מעדיפים לשלם לסקיפר קבוע או מזדמן, ולהשתזף בנחת על הסיפון הקדמי. אלה וגם אלה, מתברר, הם לא רק עשירים אלא גם מאוד-מאוד ביישנים. אף לקוח לא מוכן להיחשף, ובאקווה מארינה שומרים על פרטיותם באדיקות.
בארבע אחר הצהריים, כשאנחנו מחזירים את היאכטה למעגן וברוקס קושר אותה באמצעות חבל למקומה, כבר ברור לי לחלוטין שכל מה שאני רוצה בחיים זו יאכטה. דיון קצר בעלויות מעלה שהמרחק ביני לבין סירת חלומותיי גדול אף מזה שביני לבין הביקיני שאני זוממת ללבוש על סיפונה לעת בוקר. מחירי היאכטות של פרינסס נעים בין 300 אלף ליש"ט (בערך מיליון ו-800 אלף שקלים) למיליון ליש"ט (18 מיליון שקלים). פתאום הרגליים שלי נטועות חזק ביבשה. לא נורא, אומר הולנדר, יש גם יאכטות יד שנייה, וב-50 אלף שקלים אפשר למצוא סירת דיג קטנה וחמודה. חצי שעה לאחר מכן התברר לי, לחדוות לבי, שבתחנת הרכבת של פלימות אפשר למצוא, במחיר של עודף מקופסת סיגריות, סירת פלסטיק בגודל של קופסת גפרורים. מאז היא שטה אצלי באמבטיה.
