כי באצטדיון סמי עופר חשבו על הכל, חוץ מעל דרכי גישה, או אם תרצו – נתיבי מילוט. לכן, לפני משחק הפתיחה הרשמי של האצטדיון הערב בין מכבי חיפה לבני סכנין, התריעו בחיפה את האוהדים כי "בתום המשחק צפויים פקקים של בין 30-60 דקות ועל האוהדים להתאזר בסבלנות", ואילו במשטרה ביקשו כי הקהל יקדים את הגעתו לכשלוש שעות לפני שריקת הפתיחה והוסיפו כי "סבלנות ואורך רוח הן בהגעה למגרש והן בעזיבת המתחם בשריקת הסיום יאפשרו את קיום האירוע ללא אירועים חריגים". ברור, כי אין דבר יותר רגוע בעולם מאשר ישראלי שעומד בפקק.
במילים אחרות, אירוע של פחות משעתיים יהפוך לחצי יום עבודה. איך אומרת הקלישאה? כדורגל משחקים 90 דקות ואז עומדים עוד 4 שעות בחנייה.
צרת רבים ללא נחמה
הדבר העצוב הוא שסמי עופר הוא לא האצטדיון הבעייתי היחיד. בחיפה היו יכולים לקחת דוגמה מהאצטדיון החדש בנתניה, גם הוא פאר היצירה, וגם שם עקב מיעוט דרכי גישה הקהל עומד בפקקי אין קץ בכניסה וביציאה. אבל זה לא הדליק אצל אף אחד נורה אדומה.
גם הכדורסל לא חסין מהתכנון הלקוי. הארנה החדשה של הפועל ירושלים, שמתיימרת להיות ההיכל המפואר בישראל ומכיל 11,600 מקומות ישיבה, נחנך מבלי שתהיה לו חנייה ייעודית. הירושלמים חושבים להסתמך על החניונים הגדולים של אצטדיון טדי הסמוך, אבל מה יקרה אם במקביל למשחק בארנה יתקיים משחק ביתי של בית"ר (תתפלאו, לוחות המשחקים בענפים השונים אינם מתואמים. כך למשל יצא שבשנה שעברה התקיימו באותו יום הדרבים התל אביבים בכדורסל ובכדורגל. סנכרון היא כנראה דרישה גבוהה מדי מעסקני הספורט שלנו)? ובכלל, כל מי שהגיע אי פעם למשחק מרכזי באצטדיון טדי יודע שהחניון לא מספק את הסחורה גם למשחק אחד – אז לשניים במקביל?
באמת אין לתאר את החלמאות הזאת, שיותר מהכל מזכירה פיליטון של אפרים קישון. האנשים שנמצאים בצמרת הספורט משתדלים כמה שפחות להתחשב באנשים שלמענם קיים הספורט.
בחו"ל אצטדיונים שמכילים עשרות אלפי צופים מתמלאים ומתרוקנים תוך דקות, בלי דחיפות, בלי לחץ ובלי עצבים. אצלנו לא ייקח הרבה זמן עד שהצפיפות ביציאה ועל הכביש תוביל לאלימות. וזה בדיוק מסוג הדברים שגורמים לך לרצות להישאר בבית ולא להגיע למגרש. מצד שני, ככה יהיו פחות פקקים, אז הנה – השגתם את המטרה.