יש מעט מאוד משחקים בעונה שמעוררים אמוציות שליליות כל כך כמו המפגשים בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים. מעבר לאיבה הרגילה, למשחק ביום שני תצטרף עוד פיקנטריה, בדמותו של אלי טביב, הבעלים לשעבר של האדומים שרכש את המנורה הירושלמית.
והנה, בראיון נרחב לקראת הדרבי הפרטי שלו, טביב– איש שפרספקטיבה ופרופורציות (כמו גם תעודת יושר) הן ממנו והלאה - נדרש לשתי הסוגיות התדמיתיות הבוערות של בית"ר: שחקנים ערביים, וארגון האוהדים הקיצוני לה-פמיליה.
לגבי שחקן ערבי בקבוצה,טביב מבטיח שאם יוחלט להביא אחד כזה לבית"ר, "הקהל יהיה איתי ולא תהיה מחאה". ברור. יקבלו אותו בפרחים ונשיקות.
ועל "לה-פמיליה", אותו "קומץ" אקראי של אוהדים, אמר איש הזיקית שמדובר ב"אנשים טובים שהתקשורת יוצרת להם דימוי שלילי". צודק, למה באמת לא מתעסקים בצד החיובי של האנשים שמשליכים אבנים על אוטובוס של ילדים, מציתים מבנים וקוראים קריאות גזעניות? שהעובדות לא יפריעו לחנפן מבית וגן.
שחר של יום ישן
בזמן שנבחרת ישראל בכדורגל רושמת הישג מפוקפק ומדלגת למקום ה-66 בדירוג העולמי, וקצת אחרי שנבחרת הכדורסל הביכה את עצמה לדעת באליפות אירופה, הגיע שחר צוברי, לקח מדליית זהב בתחרות גביע העולם בשיט, וחידד את הנקודה: שני ענפי הספורט הפופולריים בישראל הם סוג של פיקציה. גדולים בעיני עצמם אבל חסרי קבלות. עושים הרבה רוח, רק שלהבדיל מהשיט הם לא מתקדמים בעזרתה, אלא נתקעים במקום.
הכדורגל והכדורסל צועדים קדימה בכל העולם, ומדינות שפעם נחשבו לנחשלות בתחום, מגיעות פתאום למונדיאל (בוסניה) או לפלייאוף (איסלנד), או סתם מתקדמות לשלב הבא (בלגיה ופינלנד בכדורסל) ומותירות אותנו הרחק מאחור.
ואילו שחר צוברי, שהיה גיבור לאומי אחרי המדליה באולימפיאדת בייג'ין לפני חמש שנים, נשכח שוב, כצפוי, וחוזר לתודעה רק באירועים נקודתיים כמו זה. ללא תחזוקה שוטפת, ראויה והולמת, לא מהוועד האולימפי, לא מהטוטו ולא מהתקשורת. דבר דומה אפשר להגיד על ירדן ג'רבי, אלופת העולם בג'ודו, שלפני חודשיים אך אחד לא ידע מי היא, ובעוד חודשיים יש סיכוי טוב שהרוב כבר לא יזכרו.
השניים האלה, חשוב להדגיש, הם צברים ילידי הארץ. לא עולים חדשים, לא מתאזרחים, גם לא ספורטאים שהגיעו לכאן באיזו קומבינה של עסקנים. צוברי וג'רבי עשו את זה במו ידיהם. אבל המסלול, למרבה הצער, הוא מסלול קבוע: אלמוניות => זכייה בתואר => כותרות וכתבות מפרגנות => צילום עם שר/ת הספורט והבטחות לעתיד => ושוב אלמוניות.
אחרי החגיגה הרגעית של הממסד, הציבור והתקשורת, כולם יחזרו להתעסק במי אמר למי, מתי ובאיזה הקשר בחדר ההלבשה של אחת הקבוצות. הענפים המובילים באמת ישובו לקבל אזכורים של שורה כלאחר יד. ככה זה, שחר של יום ישן.
שלוש קטנות
1. ליאור אסולין ביקש להשתחרר מהפועל פתח תקווה כדי להשתתף ב"מרוץ למיליון". האם הוא מבין שכאן, להבדיל מאשר באצטדיון "המושבה", הוא אשכרה יצטרך, ובכן, לרוץ?
3. מניין הימים: שבועיים מפתיחת עונת הכדורסל, ולליאור אליהו עדיין אין קבוצה. מצד שני, יותם הלפרין עדיין לא שחקן. לא ברור מה עדיף.