יותר משהיא ודאי מרגישה סיפוק עילאי על כך שהכניסה בפומבי לעיתונאי שכותב עליה דברים שליליים, לימור לבנת צריכה לחוש בושה מסויימת על האופן שבו התנהלה בסיטואציה הזו. אם כי מהיכרותנו את הפוליטיקאים בכלל ואת לבנת בפרט, בושה היא לא חלק מהלקסיקון שלהם, ושכללה זאת לידי שלמות ח"כ מירי רגב.
מי יודע, אולי קורה משהו ללבנת כשהיא נמצאת במקום שבו יש פודיום והיא מתקשה לשלוט בעצמה. על כך יוכל לספר לכם המדליסט האולימפי גל פרידמן, שעד היום לא התאושש מההתנפלות של שרת הספורט שזינקה עליו כאחרונת הגרופיז כאילו היא-היא אחראית למדליית הזהב שהשיג.
אבל אני מפריע לעצמי. לשרה לבנת כנראה היה קשה להתמודד עם שאלות הביניים של כתב "הארץ" משה בוקר ואז ביקשה מראש המטה שלה, מאיר ברדוגו, שידאג להוציא את בוקר מהחדר. וזה פאול שמצדיק כרטיס צהוב. משה בוקר יכול להיות "כתב מטעם" של ההתאחדות – שאותה ואת העומד בראשה מבקר הדו"ח של הוועדה שהקימה; הוא יכול להיות כתב חצר של משפחת לוזון ששולטת בכדורגל הישראלי, הוא יכול להיות כתב נגוע באינטרסים. הכול יכול להיות. הוא לא הראשון ולא האחרון, לא בעיתונות הספורט ולא בעיתונות בכלל.
אבל אתה לא מסלק עיתונאי ממסיבת עיתונאים. נקודה. בוקר לא קילל, ודאי לא עשה תנועה מאיימת (או תנועה כלשהי) לכיוונה של לבנת ואין שום סיבה בעולם להפעיל בריונות כלפי מי שבא לבצע את עבודתו, עד כמה שהיא אולי שנויה במחלוקת.
הפוליטיקאים מנצלים את השפל בו נמצא מקצוע העיתונות
מקצוע העיתונות נמצא בשפל, העוסקים בו הפכו למטרה נוחה וחלשה, והפוליטיקאים מנצלים את זה היטב. הם חושבים שהם יכולים לשלוט על ויסות המידע ולסתום פיות של מי שמעז לבקר אותם, או פשוט לגרש אותם ולמנוע מהם להשמיע את דבריהם. וזה מסוכן לדמוקרטיה הרבה יותר מכתב מציק ולא ענייני.
העונש של לבנת הוא שמופע האימים שלה (שכבר זכה לרמיקס של נוי אלוש) יוזכר לנצח באותה רשימה עם מסיבת העיתונאים של משה קצב שרצה לגרש את גדי סוקניק מערוץ 2. כן, אותו ערוץ 2. לבנת אמרה לבוקר שלא יהפוך את האירוע לקרקס, והפכה בתוך כך לליצנית הראשית.
הדו"ח של ועדת זליכה על המבנה הניהולי של הכדורגל הישראלי הוא מסמך חשוב, יסודי ומעמיק. חבל שמה שייזכר ממנו תהיה הפרזנטציה, שכל כך תפריע לו.
ואגב, רק הערה סמנטית קטנה לבוקר, שאמר בהוצאתו, כי "בתקופת פוטין לא הוציאו עיתונאים": אתה יודע שהוא עדיין נשיא רוסיה, כן?