זה לא הולך להיות מכתב אהבה לכדורגל, לא סרנדה נוטפת געגועים, לא התרפקות נוסטלגית. לא תקראו כאן על המשחק הראשון שראיתי, לא על ההאזנה ל"שירים ושערים" ברשת ב' בשבת בצהריים בדרך לסבא שלי, לא על הפעם ההיא בכיתה ו' כשהבקעתי ארבעה גולים בבעיטת שוער (המכונה "בנודיס") בניצחון ההיסטורי 12:5 על שכבה ה'.

הכדורגל חוזר, נכון, אבל ההתרגשות רגעית, משכרת ומשקרת. אני חושש להתרגל מחדש כי הכל יכול להיגמר בשנייה. אז השמחה, בינתיים לפחות, מאופקת.

התחושה היא שמשרד הבריאות היה יכול לחיות בשלום עם סגירת העונה, ורק בעקבות לחצים גדולים הוא הסכים לנפק שורת תנאים די מחמירים, אולי תוך מחשבה שמנהלת הליגות תגיד שזו גזירה שאי אפשר לעמוד בה, וכך ייחסך כאב הראש. אבל לא, הכדורגל חוזר. תחת דיר באלאק אחד גדול - אבל חוזר.

הכדורגל חוזר על אפו ועל חמתו של בצלאל סמוטריץ' שזלזל בכדורגל כמעט כמו שבנימין נתניהו מזלזל במפלגת ימינה. סמוטריץ' יכול להגיד עד מחר שהוא התלוצץ כשאמר ש"בעולם זה באמת כדורגל", אבל זה אותו סמוטריץ' שכתב מכתב חריף לראש הממשלה בשנה שעברה, שבה הביע התנגדות לקיים משחקי כדורגל בשבת וטען שזה מנוגד לחוק. בינתיים, בתל אביב, אוטובוסים שנוסעים בשבת הביאו אוהדים לבלומפילד.

הכדורגל חוזר למרות מחאתו של יריב לוין, שהתרעם על כך שהילדים יראו שחקנים מתאמנים אבל לא יוכלו לשחק בעצמם בשכונות. לוין הוא אוהד הפועל ת"א ידוע, כך שהמרמור שלו על חזרת הכדורגל מובן. מה גם שאני לא יודע באיזו שכונה הוא גר, אבל בשכונות שאני הסתובבתי בהן השבוע - ילדים לגמרי שיחקו כדורגל.

והכדורגל חוזר למרות המשנה למנכ"ל משרד הבריאות איתמר גרוטו, שלפני פחות מחודש אמר שלפי "עמדתו האישית", הספורט התחרותי לא יחזור גם בעוד חצי שנה, ונאלץ להתקפל אחרי כמה ימים. נביא הזעם ההיסטרי.

הכדורגל חוזר, תחת שורה ארוכה של מגבלות, שהמרכזית שבהן: השחקנים יתחייבו לשהות בבידוד ביתי למשך כל התקופה ויורשו לצאת רק לאימונים ולמשחקים, ואם יימצא שחקן (או איש צוות) שנדבק בקורונה - משחקי הקבוצה יופסקו והיא תיכנס לבידוד מלא.

כך שקצת מוקדם לפתוח את השמפניות. זה יהיה נחמד, עד שהשחקן הראשון ישתעל ויירק על המגרש מתוך הרגל, ואז נגמר הסיפור. הקאמבק הקצר בהיסטוריה.

שלא לדבר על כך שהאחריות לשמירה על החוקים היא אך ורק באחריות השחקנים, ואתם מכירים את הכדורגלן הישראלי, הוא בוודאי לא יעז להפר בידוד ולצאת למקומות בילוי עכשיו כשהם סופסוף נפתחים. הנה, לפי פרסומים זרים, חלוץ מכבי חיפה, ירדן שועה, לא מבזבז זמן וכבר נראה צמוד לטיילור מלכוב. בטח כהכנה לסגר הבא.

חלק מהמשחקנים כבר הביעו התמרמרות גדולה מהבידוד הצפוי, מי בגלל שיש לו עבודה נוספת, מי בגלל שאשתו בהיריון, מי בגלל שסתם לא נוח לו. אומר בפשטות: מי שלא מתאים לו - שלא ישחק כדורגל, מי שיפר את המגבלות במכוון - צריך להיות מושעה לפחות עד לסיום העונה הבאה.

אולי כדאי להגדיר את השחקנים כאוכלוסייה בסיכון ולשים עליהם מתקני איכון וניטור, אולי לשתף פעולה עם השב"כ, שרק לא יעזו להרוס לנו את זה. כי אנחנו נדע ואנחנו נזכור.

אבל אי אפשר להחזיר את הכדורגל רק לשם ההחזרה. עם כל הכבוד לגעגוע, מדובר בעסק, ואם לצד המתווה הבריאותי לא יוצע גם מתווה כלכלי, הענף עלול לקרוס. הרי בשלב הזה המשחקים יחזרו בלי קהל, ומאיפה הקבוצות ימצאו כסף חלופי? אגב, לא אמורה להיות מניעה להחזיר את הקהל, לפחות באופן סמלי, כמו שמחזירים את הקונים למרכזי הקניות: עם שמירת מרחק, עם מסיכות. אפשר בקלות לאכלס כמה אלפים בודדים באצטדיון גדול וכמה מאות באצטדיון קטן. שהקבוצות יעשו הגרלה בין האוהדים.

בכל מקרה, איש לא מצפה לחזרה מלאה של הקהל, בטח לא העונה וגם לא בעונה הבאה. לא כל עוד הקורונה צפויה לחזור בגלים שיחייבו עוד סגרים במתכונת משתנה, וכמובן בהיעדר חיסון. כך שאין מנוס מפיצוי כספי למועדונים, וגם הוא יצטבר לכדי מאות מיליוני שקלים ואולי יותר. אחרת מדובר בפלסטר זמני בלבד.

אם כן, בעוד שלושה שבועות הכדורגל חוזר. מעניין אם עבר מספיק זמן כדי שמכבי חיפה תוציא לעצמה מהראש את המחשבה שהיא יכולה לדגדג את מכבי תל אביב ולאיים על האליפות.

אוקיי, אולי בכל זאת אני קצת מתרגש.