1. כמה יוסי
בואו נצא מנקודת הנחה שיוסי בניון לא היה בוחר לסיים את הקריירה שלו בבית"ר ירושלים אם זה היה תלוי בו. אחרי שחזר מאירופה לסבב פרידה בלבנט, הוא חתם במכבי חיפה - הקבוצה ממנה יצא לקריירה משגשגת ומוצלחת - במטרה להתמנות בה בסוף התהליך לתפקיד מקצועי. אלא שבמהלך השנתיים בחיפה הספיק "הילד" להסתכסך עם הקהל, ונטש לבסוף למכבי ת"א, שבה לפחות קיווה לסיים בטעם טוב ועם אליפות. גם זה לא קרה. ממכבי הוא עבר לבית"ר ירושלים, הסתכסך עם המאמן על דקות משחק ועזב למכבי פתח תקווה. גם אותה, לא תאמינו, עזב בטונים צורמים, וחזר שוב לבית"ר, שם, כבר בהיעדר אלטרנטיבה אחרת - הוא נאלץ לפרוש.
קשה לקחת ממנו את הרצון והתשוקה להמשיך לשחק, ואף אחד לא יכול להיכנס לו לראש ולנעליים. אם הוא הצליח לרוץ בגיל 39 ומישהו הסכים לשלם לו על זה - בבקשה. אני גם משוכנע שהוא לא רצה שיזכרו אותו כאדם קטנוני שדואג לליטרת הכבוד שלו לפני הכל, אבל זה היה גדול ממנו. בניון הוכיח פעם אחר פעם שאפשר להוציא את הילד מדימונה, אבל אי אפשר להוציא את דימונה מהילד שרק רוצה את הכדור אצלו.
בעונה הבאה, על תקן המנהל המקצועי של בית"ר ירושלים (תפקיד שבו דרש, כמובן, סמכות בלעדית) הוא יקבע מי יהיה המאמן, הוא יחליט על השחקנים. אחרת, תהיו בטוחים, הוא יקום ויעזוב. לא הייתם מצפים אחרת ממי שהאגו מנהל אותו. ניהול לא הכי מקצועי אגב.
2. ברקת. ימין. חלש
באר שבע כולה כססה ציפורניים לקראת פרסום תוצאות האמת הסופיות בבחירות. כולם היו במתח לראות האם מפלגת הימין החדש תעבור את אחוז החסימה או לא. פחות מהאהבה לנפתלי בנט ואיילת שקד - ויותר מהרצון לגלות האם אלונה ברקת תיכנס לכנסת או לא.
ברקת, בעלי הפועל באר שבע שהחליטה במפתיע על מעבר לפוליטיקה, ודאי נושמת לרווחה שהיא לא מכרה את הקבוצה ורק העבירה את זכויות הניהול לאסי רחמים. אני בטוח שהאוהדים החזיקו אצבעות לכישלון המפלגה. אולי זו הסיבה שפחות מ-4,500 איש הצביעו לימין החדש בעיר (כ-4.6%). הכל רק שאלונה תישאר. בכל מקרה מדובר בכישלון חרוץ שלה, ובעיקר של מי שהציב אותה במקום שהציב בציפייה שהיא תהיה נכס אלקטורלי ותמשוך בוחרים. אלא שככל שנקפו הימים התברר שברקת היא פוליטיקאית לא מוצלחת, לפחות ברמה הארצית, שהייתה די מביכה בראיונות שהעניקה לתקשורת, ועוד יותר מביכה בדברים שהעלתה לרשתות. לא מביכה כמו לחנוק יונה או לפרסם את הבושם "פשיזם" - אבל מביכה.
עכשיו האוהדים ודאי תולים תקווה שתחזור לרכז את מלוא המרץ שלה בקבוצה שלהם שמסיימת עונה ללא תארים אחרי שלוש אליפויות רצופות, ותהיה בעלים פעילה, ולא רק כזו שאחראית על הזרמת הכספים (פטנט שבנט ושקד מיהרו לאמץ, לכאורה)
"ישראל חוזרת לנצח", הייתה הסיסמה של הימין החדש. אולי כשברקת תחזור לקבוצה, היא תפצח במבצע מכירת מינויים תחת הסיסמה "באר שבע חוזרת לנצח". אחרי הכל, זה עבד כל כך טוב למפלגה שלה.
3. פעמוני היובל
יובל זוסמן עשה טעות כשהחליט להעמיד את עצמו לבחירה בדראפט ה-NBA כבר בקיץ הקרוב. זה מוקדם מדי, זה מהר מדי. הכוכב העולה של מכבי תל אביב היה חייב לתת לעצמו עוד עונה אצל הצהובים, שבה ללא ספק היה הופך לשחקן מוביל ובולט יותר, ואז היה מגיע לדראפט של 2020 בעמדה קצת פחות אנדרדוגית.
כרגע הוא צפוי להיבחר, אם בכלל, רק בסוף הסיבוב השני, מקום אליו הגיעו גם יותם הלפרין וליאור אליהו בזמנו. וכולם זוכרים את קריירת ה-NBA הענפה שלהם.
נכון שהבחירה בדראפט היא לרוב על סמך פוטנציאל מימוש עתידי, וזוסמן באמת נתן עונה מבטיחה, אבל הוא עוד לא שם. מה גם שככל שהעונה הזו התקדמה, הוא משום מה הלך ואיבד את הביטחון שלו. לקח פחות זריקות, את אלה שלקח קלע באחוזים נמוכים יותר (באירופה לפחות). זה לא סימן מעודד.
זוסמן בהחלט עשוי להתפתח לשחקן משמעותי, אם רק הייתה לו הסבלנות להתבשל עוד טיפה. כמו שזה נראה עכשיו - הדראפט הקרוב הוא מתכון למפח נפש.
>> יש לכם משהו להגיד לזוהר? בואו לדבר איתו בטוויטר
4. יום הבועט
זה היה מותח ונגמר בניגוד לתחזיות: הלחם הכוכבים המבטיח בראשות הבוס החתיך הפסיד לחבורה שרואה בעצמה המייצגת של העם היהודי. אני מדבר כמובן על הניצחון של טוטנהאם על מנצ'סטר סיטי ברבע גמר ליגת האלופות. מפעל שמסעיר את הישראלים הרבה יותר מעוד קדנציה של ביבי.
ואם כבר קוסם שאי אפשר לנצח - פשוט לא ייאמן לראות את כריסטיאנו רונאלדו. השבוע הוא כבש עוד שער בשלבי ההכרעה של הצ'מפיונס, שובר פעם נוספת את השיא של עצמו. כאילו כבר הפסקנו להתפלא, אבל אין ולא הייתה מכונה כזו בהיסטוריה.
תאהבו אותו או תשנאו אותו - אם אתם רוצים לנצח, ולא משנה איך, יש בנאדם אחד בלבד שאפשר לסמוך עליו שיעשה הכל למען המטרה: רק ביב… כלומר רונאלדו.