בסוף השבוע האחרון זו הייתה חגיגת אמנויות הלחימה. השופט מתן אוחיון ספג נוק-אאוט משחקן בני בענה מליגה ג' במהלך משחק נגד כפר מנדא, מסיבה לא ברורה. השופט איבד את ההכרה. במשחק אחר באותה ליגה, בין שעב לביר אל-מכסור, השופט כארם עוואד העז לשלוף כרטיס צהוב שני ולהרחיק שחקן שעב, שבתגובה חבט בו והפיל אותו לקרקע. אבל היי, להבדיל מהמקרה הראשון, לפחות פה הייתה לו סיבה.
זו אולי נשמעת כמו בעיה ייחודית לקבוצות מהמגזר המוסלמי, אבל זה ממש לא המקרה. השופטים והקוונים הפכו לשק חבטות – באופן מילולי – בכל החתכים הדמוגרפיים. לעזאזל, אפילו במשחקים בליגות הילדים והנוער אפשר לשמוע קללות ואיומים כלפיהם מצד אוהדים-הורים שנמצאים ביציע. דמם של שופטי הכדורגל הפך הפקר וזו רק שאלה של זמן עד שאגרוף אחד יהיה חזק ומדויק מספיק, עד שתישלף סכין, עד ששופט ימצא את מותו על המגרש.
הפתרון, כרגיל, טמון באכיפה ובענישה. מי שתוקף פיזית שופט צריך לדעת שהוא מסתכן לא רק בהרחקה לכל החיים אלא ברישום פלילי ובעונש מאסר. הורה שמאיים על שופט צריך לדעת שייאסר עליו להיכנס למשחקים, ובמידה ויעשה כן בכל זאת - כרטיס השחקן של בנו יישלל. אפס סובלנות. כי זבל שלא מפנים אותו בזמן, סופו לעלות על גדותיו ולהציף את כולנו.
הנה זה מגיע, מי יניף את הגביע?
אחרי שבוע ההפתעות בסיבוב ח' של גביע המדינה בכדורגל, זה כמעט מתבקש שתירשם הפתעה מהדהדת גם בשבוע הגביע בכדורסל. וכשמכבי ת"א נעה בסכיזופרניות מרשימה בין תצוגות תכלית באירופה לנפלים מביכים בליגה, כל תרחיש יכול לקרות, בוודאי במשחק בודד.
או שמא הצפוי מכל יקרה והגביע יישאר בארון הצהוב כמו בארבע השנים האחרונות. או-אז הקפטן גיא פניני, האיש הכי מושמץ בכדורסל הישראלי, יקבל להניף את גביע המדינה מידיו של נשיא המדינה שמעון פרס. שרק לא יגיד לו משהו על האמא הערבייה שלו.
שלוש קטנות
1) אלי אוחנה חגג 50 וזכה לפולחן אישיות מקיר לקיר. זה נחמד, רק אסור לשכוח שמי שהיה מגדולי השחקנים הישראלים הפך למאמן כושל וכלבלב נאמן של בעליו בהתאחדות לכדורגל.
2) איתי שכטר חתם בנאנט, הפועל ת"א הגיבה בשלישייה, וראו זה פלא: פתאום האוהדים כבר לא רוצים לקיים הפגנות מחאה נגד חיים רמון.
3) אם רק מאור בוזגלו היה מצליח לסגור את השיבר של אבא יעקב לפני כמה שנים, הוא היה משחק היום בליגה אירופאית בכירה. הילד ענק.