5. הנה בא הסאן

ההתמוטטות ואובדן ההכרה של כדורגלן מכבי חיפה סאן מנחם במשחק נגד הפועל באר שבע הצליחו לא רק לאחד את אוהדי שתי הקבוצות בקריאות עידוד לשחקן, אלא גם גרמו לעניין מצד קהל שלא עוקב אחרי כדורגל באופן קבוע, או בכלל. ככה זה כשדרמת כדורגל פוגשת דרמת בתי חולים. רק בואו נימנע מהגדרת המקרה והישארותו של מנחם בחיים וללא נזק מוחי כ"נס", כמו שקרא לזה הפציינט עצמו. לא נס, ינואר, ולא חנוכה, פסח - מדובר בתגובה ראשונית מהירה וטובה של הצוות הרפואי במגרש, ובהמשך טיפול (שגרתי) בבית החולים. נכון, השילוב של אנשים שעושים את עבודתם נאמנה ומערכת בריאות שמתפקדת כשורה יכול להיחשב אירוע פאראנורמלי, אבל בזה מסתכם העניין. רק בריאות, מנחם סאן. אם תעזור למכבי חיפה להיראות כמו קבוצה – זה באמת יהיה נס.

4. את הכספי סופרים במדרגות

אודה ואתוודה: אחרי שעמרי כספי חתם במינסוטה טימברוולבס - הקבוצה החמישית שלו ב-NBA - חיפשתי כובע איכותי לאכול. לא ציפיתי שזה יקרה העונה, בטח לא כל כך מוקדם. גם בארה"ב הופתעו מקצב ההחלמה מהפציעה שגרמה לסיום החוזה הבהול שלו בניו אורלינס. היה אפשר לגחך כשצצו השמועות על הבעת עניין מהמועמדות לאליפות קליבלנד וגולדן סטייט, היה אפשר להתרשם מהשמועות על הבעת עניין מצד קבוצות פלייאוף לגיטימיות כמו בוסטון, אבל אפשר וצריך להעריך את החתימה במינסוטה. חוץ ממזג האוויר המאתגר, זו קבוצה שככל הנראה לא תמשיך לפוסט-עונה. כספי בחר בדקות משחק על פני כל דבר אחר, וזה משהו שמאפיין את בחירות הקריירה שלו עוד מישראל. האיש מכיר את עצמו ואת גבולות הפוטנציאל שלו, וזה דבר נהדר. אם יציג את מה שהוא יודע בשבועות שנותרו עד תום העונה, סביר מאוד שהתקופה שלו בליגה הטובה בעולם תוארך בעוד שנתיים-שלוש. לא כוכב, לא שחקן מוביל, "סתם" עוד שחקן NBA. אני לא חושב שאפשר לבקש מחמאה טובה מזו.

 

3. כולם למען בית"ר, בית"ר למען עצמה

עונש הפחתת הנקודות לבית"ר ירושלים בגין קריאות גזעניות של אוהדיה במשחק נגד קריית שמונה עורר קונצנזוס כמעט מקיר לקיר בקרב קבוצות ליגת העל - רק לא מהסיבות הנכונות. בעלי הקבוצות הודיעו שהם דווקא מתנגדים לענישה, ואפילו חתמו על מכתב יזום של בית"ר לבית הדין המבקש להקל בעונש. איזו סולידריות, ממש נוגע ללב. רק שלא טובת בית"ר עומדת לנגד עיניהם, אלא החשש מהפעלת עונש דומה גם כלפיהן. הרי בעלי הקבוצות יודעים שביציעים שלהם יש תאים מקבילים ל"לה פמיליה", והם חוששים מתקדים שעלול חלילה לאכוף את החוק למניעת גזענות (!). ההתקרנפות זועקת לשמיים.

במובן הזה, עיתוי ההודעה שפרסם אלי טביב ביום המאבק הבינלאומי בגזענות, לפיה "אין מקום לשום סממן גזעני, המדיר אדם מאיתנו רק בשל מוצאו, צבע עורו או מינו", לא יכול להיות שקוף יותר. לא יום המאבק הבינלאומי בגזענות עמד לנגד עיניו, אלא יום המאבק בהפחתת הנקודות. לא פחות משעשעת העובדה שטביב פנה לממשלה בבקשת עזרה להילחם בנגע. הרי מדובר באנשים שבעצמם ניזונים מפילוג וליבוי שנאה לאחר.

בשורה התחתונה, לבית"ר נקבע עונש על תנאי בגין קריאות גזעניות. התנאי הזה הופר, ולא בפעם הראשונה מאז העונש המקורי. יש גבול לכמה אפשר לצחוק על בית הדין. שנים של השקיית ערוגת העשבים השוטים והכשרת השרץ הגזעני והלאומני, לא יכולות להיפתר במכתב מתייפייף. ובכלל, "אין מקום לסממן גזעני, המדיר אדם רק בשל מוצאו, צבע עורו או מינו"? בואו נגיד שיש סיכוי יותר טוב שבית"ר ירושלים תחתים כדורגלנית לפני שתחתים ערבי.

 

2. מה זה יורוקאפ

היה טוב וטוב שהיה. נדמה לי שזה ממצה את הקמפיין של הפועל ירושלים ביורוקאפ, שהסתיים השבוע עם הדחה כואבת בחצי הגמר אחרי תבוסה לוולנסיה. היה טוב – כי גם בירושלים לא ציפו להגיע כל כך רחוק במפעל העונה, והיו מסתפקים ברבע הגמר. וטוב שהיה – כי הקבוצה הראתה שלא חסר לה הרבה כדי להתמודד ברמות הגבוהות של המפעל השני בחשיבותו, ומרחק הנגיעה מהיורוליג בטח יעורר תיאבון להמשך.

ועכשיו לחצי הכוס הריקה: כשזה הגיע למאני-טיים, ירושלים עשתה במכנסיים - וזו כבר הפעם השנייה העונה, אחרי התבוסה למכבי ת"א בגמר גביע המדינה. עם כל הרעש והצלצולים, ההחתמה של אמארה סטודמאייר, המאמן הזר, הסגל הנוצץ, הבעלים השחצן, התואר היחיד של הקבוצה העונה הוא גביע ווינר, שמקביל לגביע הטוטו בכדורגל (אם לא נחות ממנו) ושאף אחד לא באמת סופר אותו. אם לא תיקח אליפות, הכישלון של ירושלים העונה יהיה לא פחות גדול מזה של מכבי.

אה, ומילה לליאור אליהו שמאיים לפרוש מכדורסל בסוף העונה: מהגנה פרשת כבר מזמן, אז תכלס זו כולה חצי פרישה.

1. אנוסי ספרד

אף אחד לא באמת ציפה שנבחרת ישראל תצליח לדגדג את נבחרת ספרד, אפילו לא קרוב לזה, ולכן היה משעשע לקרוא ולראות את העיסוק המוגזם בהרכב כחול-לבן לפני המשחק ובשפנים וההפתעות שמכין המאמן הלאומי אלישע לוי לספרדים, כאילו למישהו מהם אכפת באיזה מערך ישראל תעלה ומי יפתח ב-11 ("אוי לא, דן איינבינדר בהרכב, לא ראינו את זה בא, עכשיו אכלנו אותה", אמר אף אחד אף פעם).

ובכל זאת, היה אפשר להיראות קצת פחות כמו צאן המובל לטבח, כשהמארחים שולטים בכדור 361 אחוז מהזמן בדרך ל-4:1 קליל שבו בקושי התאמצו, ונדמה לי שחלק גדול מהם גם לא טרחו להחליף חולצות עם האורחים בסיום המשחק. חבל, הם בקושי הזיעו, אפשר ללבוש בלי כביסה למשחק הבא.

בצד החיובי, הייתה מחווה יפה ומרגשת של נבחרת ישראל למאיר איינשטיין שהלך לעולמו לילה קודם. אני לא מדבר על הסרטים השחורים שהשחקנים ענדו על החולצות, אלא על מתן ההזדמנות לשחזר כמה מהמשפטים המזוהים עם השדר האדיר הזה:

"אוי מרציאנו": זה לא היה חייב להיות כל כך מביך, אבל שוער הנבחרת התעקש. פעם אחת בחיקוי מושלם לניר דוידוביץ' עם הדיפה אומללה, ועוד פעם באשמה חלקית. סך הכל שניים מארבעת השערים רשומים על שמו של אופיר מרציאנו בערב שלא ירצה לציין בקורות החיים.

"ש-עעעער!": נבחרת ספרד לא ספגה שער ביתי במשחק רשמי שבעה וחצי משחקים עד שהגיעה הבומבה של ליאור רפאלוב, שלחלוטין מצדיקה התלהבות יתר אלמלא היא הייתה רק מצמצמת זמנית ל-3:1.

ואי אפשר שלא להתייחס לכתוביות נגד סגירת רשות השידור, שרצו בתחתית המסך בזמן האולפן והראיונות, והופנו כלפי שר האוצר כחלון ויו"ר ההסתדרות ניסנקורן. פעם נוספת הפקיעו עובדי הרשות את המסך הציבורי לצרכיהם הפרטיים ברוב חוצפתם, אם כי אני די בטוח שהם השיגו את האפקט ההפוך. לא הזדהות הם יצרו אצל הצופים, אלא כעס במקרה הטוב ולגלוג במקרה הרע. מצד שני, אחרי המשחק הזה הגיעה לצופים אתנתחא קומית בדמות פנינים כמו "אם ההסתדרות היא בית – איך זה שאנחנו הולכים הביתה?". שלום ותודה​.