תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על כדורגל, קצת קשה לחשוב כרגע על כדורגל. קצת קשה לחשוב על כל דבר אחר פרט לפרסומים על מה שקרה באילת.
ושיהיה ברור: יש קו מאוד מובהק שמחבר בין 30 גברים שעומדים בתור כדי לאנוס בת 16 (לכאורה), לצעירים שחזרו מאיה נאפה אחרי שנחשדו באונס תיירת והתקבלו בנתב"ג כמו גיבורים שחזרו מהקרב, לאייל גולן שקיים מין אוראלי עם צעירה כשאבא שלו בחדר ליד ומקורבים שלו על פי החשד החליפו ביניהם מעריצות מיד ליד כאילו היו סחורה, לבין פאקינג עומר אצילי ודור מיכה ששכבו עם תלמידות תיכון מתוך עמדה של מושאי הערצה ו(לכאורה) החליפו ביניהן.
אצילי ומיכה כמובן לא חשודים באונס, אבל האווירה, התרבות והמנטליות, הכל מגיע מאותו מקום פריבילגי של גברים שלמדו וחונכו שמגיע להם הכל והם יכולים לקחת הכל - גם את תמימותן של נערות.
זה מעורר בחילה במלון באילת; זה מעורר בחילה במלון בקפריסין; זה מעורר בחילה במגדלי יוקרה וברכבי פאר; וזה מעורר בחילה בדירות מסתור.
אז תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על כדורגל, אני פשוט מתרכז כרגע בלא להקיא.
תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על כדורגל, אני רוצה לדבר על הקורונה, או בעצם על ההגבלות שקשורות בקורונה, או יותר נכון - על האיסור המתמשך להכניס קהל למגרשים בגלל הקורונה.
הזלזול המתמשך באוהדים מצד משרד הבריאות, המיקום האחרון של הספורט (והתרבות) בסדר העדיפויות, מכעיס. מרתיח.
איך אפשר לחשוב אחרת, כשבינתיים הממשלה מאשרת להחזיר את הטיסות לחו"ל. כלומר לדחוק עשרות אנשים למקום סגור, מחניק, למשך שעות, כשאין לאן לברוח - זה בסדר, אבל לפזר מאות אוהדים באצטדיון גדול, פתוח, עם הרבה יותר משני מטר שיכולים להפריד בין אחד לשני - זה אסור בתכלית האיסור.
למה? כי כדורגל. הרי אין שום סיבה בעולם לא לאפשר למאות אוהדים לכל הפחות (באצטדיונים הגדולים יותר אפשר גם כמה אלפים) להגיע, למדוד חום בכניסה, לשמור מרחק, לעטות מסכות, לראות משחק במגרש. שום סיבה. כמו שלא הייתה סיבה למשוך, ולמשוך ולמשוך את האיסור על מופעי תרבות באוויר הפתוח תוך שמירה על ההנחיות. שום סיבה.
זה טוב לשחקנים שניזונים מהעידוד; זה טוב לקבוצות שייראו קצת כסף מכרטיסים; זה טוב לעסקים בתוך ומחוץ למגרשים שיהנו מעוד לקוחות/ לעזאזל - זה אפילו טוב למצב הרוח הלאומי.
אז תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על כדורגל, אני פשוט מתרכז כרגע בלכעוס.
אוקיי, תסלחו לי, אבל אני קצת רוצה לדבר על כדורגל. או יותר נכון על ליאו מסי. אם ה-2:8 שברצלונה חטפה מבאיירן מינכן היה המשחק האחרון של מסי אצל הקטאלונים - זה אמנם יהיה אקורד סיום לא הולם בעליל - אבל גם מעט אופייני.
לא הולם, כי בכל זאת מדובר באחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה, במושך הקהל האולטימטיבי, במי שיש לו ברגליים יותר משהיה לכל כדורגלן אחר - כך שלא מגיע לו להיפרד עם תבוסה משפילה כזו.
אבל אופייני, כי אם למדנו משהו מהקריירה המפוארת של מסי, הוא שלאיש יש נטייה להיעלם קלות במשחקים הגדולים באמת, תכונה שבאה לידי ביטוי בעיקר בנבחרת ארגנטינה, אותה לא הצליח להוביל לשום תואר בינלאומי, אבל גם בכמה וכמה הופעות בספרד. והנה, גם ברבע גמר ליגת האלופות, כשהקבוצה שלו הולכת ומתדרדרת מדחי אל דחי וממולר אל קוטיניו, הכוכב הכי גדול של בארסה היה נוכח-נפקד, בגדר נעלם. לא מנהיגות, לא דחיפה קדימה, לא זעם, אלא יותר השלמה עם המצב. ספק אם מראדונה היה נותן לזה לקרות אצלו, ספק אם רונאלדו.
הזעם היחיד של מסי מופנה כלפי הבעלים והנהלת הקבוצה. החוזה שלו מסתיים בשנה הבאה, ולפי הדיווחים הוא רוצה לנטוש את הספינה כבר עכשיו. האם תימצא קבוצה שתוכל לשלם את סכום היציאה המופרך שלו לפני תום החוזה? ממש לא בטוח, בטח לא בתקופה כזו של חוסר ודאות כלכלי.
מה שיותר הגיוני שייקרה הוא עונה שבה מסי ינהל ויאמן בפועל את הקבוצה, שתיעתר לכל גחמה שלו, כדי שאולי, איכשהו, הקבוצה האדירה שעברה את השיא תוכל להתאושש לטובת עונת קונצרטים אחת אחרונה. לא הייתי בונה על זה.